מזמן לא דיברנו על צוללות - אז תרשו לי עוד כמה מילים בנושא... מעולם לא דיברו רבים כל כך, הרבה כל כך, על נושא שהם פשוט לא חשופים לכל מערכת השיקולים שהובילה בו לאירועים השונים מונעים מאינטרס פוליטי ומסרבים לחשוב...
הבעיה עם כל 'המילים הגדולות', של כותבי המאמרים הצה"ליים היא, שהן מאוד מאוד לא ברורות והקורא הממוצע פשוט מאמץ אותן בשביל להישמע חכם אבל לא בעצם יורד לסוף דעתו של הכותב. זה מייצר עדר של זומבים (ראו תמונה משמאל) שמדלקם דקלומים בלינגו שהוא לא מבין ולא ממש מבין מה הקשר בין המילים הללו למה שקורה בשטח...
מאמר זה מהווה קלאסיקה, שלועגת להמשגת היתר הצה"לית, בתקופה שבה שגשג המכון לחקר תורת המערכה; ושגבה מצה"ל מחירים, הן במאבק המזוין עם הפלסטינים; והן במלחמת לבנון השנייה!
ההבנה שהמנהיגות הצבאית תמשיך ותתמודד עם האתגר הקשה ביותר בחברה האנושית: להביא בני אדם כפרטים לכלל גוף, המוכן לבצע משימות, שעיקרן סיכון עצמי, קרי, נכונות להקרבה (כמו גם נכונות להרוג) צריכה להיות בהירה מאד. זהו המצפן להכשרת הקצינים ונר לרגלינו בעת בחירת הראויים לפקד על הצבא. והכל על-אף האתגרים הנובעים מהשינוי באופייה של החברה בארץ...
עלינו להתרכז בשיטה שתבטיח, שבצבא תמוצה יכולתו של הכוח הלוחם, לא בזכות גאוניותו של מפקד בודד, אלא עקב יכולתה המשותפת של המפקדה שבראשה הוא עומד. מערכות פיקוד ושליטה נכונות הן הדרך להשפיע על איכות הפיקוד, וככל שהרמה גבוהה יותר, עולה חשיבותה של המפקדה. אם יבוא הגאון, המפקדה לא תפריע לו...
אם יש לכאורה דרך ללמוד ולהתכונן למלחמה, כיצד בכל זאת עלו טענות חמורות על רמת הביצוע של מפקדים ומפקדות, לאחר כמה ממלחמות ישראל? כיצד בחלק מהמקרים אנשים מצוינים, חכמים ונבונים תפקדו באופן מעורר שאלות ונכשלו? ובקיצור, מדוע יש, לעתים, תחושה קשה באשר למקצועיות הצבא, ובעיקר של מפקדים (ודווקא הבכירים שבהם)?
השילוב שבין אומנות, הקשורה לאישיותו של המפקד, לבין הידע הצבאי - הקשור ליכולתו האינטלקטואלית של הקצין, קריטי להישגיו בשדה הקרב. יש להשקיע בשניהם, על בסיס הניסיון ההיסטורי שהצטבר לאורך אלפי שנים, לאור פרי מאמצים אינטלקטואליים של הוגים צבאיים, תוך פיתוחם (הזהיר!) של חידושים, המתאימים לנו ולתקופתנו...
מאפייניו של המקצוע הצבאי מצביעים על הצורך במפקדים בעלי אופי מיוחד, כדי שיוכלו לעמוד במבחן הדרישה המקצועית בבוא העת. הם חייבים להיות: בעלי יכולת ורצון ללמידה מתמדת, אומץ לב קרבי ומנהיגותי, יכולת הנעת אנשים, כושר עמידה בלחצים לאורך זמן רב ויכולת לקבל החלטות במצבים של אי-וודאות ובלבול...
לאחר המבצעים, "צוק איתן" ו"מגן צפוני", נראה כי צה"ל הפיק את הלקחים ופיתח שיטות ויכולות בתחום התת קרקעי; אך כפי שהוכיחו אויבנו בעבר, גם הם יודעים להתכונן לסבב העימות הבא. יודגש, כי אסור לישראל רק לנקוט צעדי התגוננות בתחום הזה. מאחר ששדה הקרב העתידי יתאפיין ביכולת מוגברת לאכן ולהשמיד כל מטרה שעל פני הקרקע, יצטרכו הכוחות להתרגל לשהות מתחת לאדמה ולחפור את דרכם לעבר היעד, כדי שיוכלו לשרוד בשטח הפתוח, רווי האש המדויקת!
אסור לנו לחבר בין הצורך להכריע, לבין שאלת הניצחון בכל קרב בפני עצמו. זאת משום שאין זה תנאי מספיק לנצח בכל הקרבות הבודדים, אבל זהו תנאי הכרחי. משום שאנחנו קטנים, ובשל יחסי הכוחות בינינו ובין מדינות ערב, אסור לנו להפסיד גם בקרבות הטקטיים. שם הניצחון צריך להיות ברור וחד!
