האם לא הגיע הזמן להבין שבמזרח התיכון, בזים למי שאינו שומר על כבודו; ושכבוד פה הוא ערך לאומי? אנחנו הפטרון האחרון של המשטר ההאשמי; שיורק שוב ושוב בפרצופנו. ובתמורה? אנחנו נותנים למשטר הגנה אולטימטיבית לקיומו; ועוד ועוד מים בחינם!
תגידו, יש מזרחנים במשרד החוץ? מישהו שם מבין מהי פרדיגמת החשיבה המזרחית? מישהו אחראי שם לצבור ולעבד ניסיון מצטבר?
אני שמח לראות שבמדינת ישראל מפיקים לקחים, ומה שנוסה ולא עבד כבר פעמים רבות בעבר, יעבוד ברצועת עזה עם החמאס (אחרי שיפזרו אבקת קסמים)...
הטעות הנפוצה - ששיפור המצב הכלכלי מפחית את המוטיבציה של הערבים להילחם – הגיונית כשהיא מתבצעת על ידי עקרת בית תל אביבית מלאה כוונות טובות.
לא על ידי ראש מוסד, שכל תפקידו להבין את פרדיגמת החשיבה הערבית, אחרי חיכוך של יותר ממאה שנים!
מאידך, לדבר אחד גדול זכינו, שהיה תמיד ברור לכל בר דעת, דבר שלא היה עד היום כל סיכוי לחשוב עליו, והוא: שנגמר המושג המסולף הקרוי 'דו קיום'. יש שני עמים במלחמה, וחלק מהעם הפלסטינאי שרוי בתוך ערי ישראל על תקן לוחמים בעד חירות פלסטין! ספק אם יהיו אווילים רבים להכחיש זאת מעתה...
מדיניות הרווחה האירופית כבר איננה מערכת מעוררת גאווה, המאפשרת רמת חיים איכותית לכלל האזרחים, וסובלת - תוך כדי כך - מכמה טפילים שוליים; אלא מערכת שהולכת וקורסת תחת גל של זרים, שהגיעו כדי לקחת את מה שאפשר, בלי להתאים את עצמם לקודים התרבותיים, שגורמים לאזרח השוודי, קודם כול, לרצות 'להיות בסדר'"...
אחת האמירות המרתקות בנוגע לטרור האסלאמי הקיצוני, באה מפיו של עבדאללה בן זאיד, שר החוץ של האמירויות. כתגובה לשאלת עיתונאית הוא מפסיק לדבר בערבית תחת תרגום ועובר לאנגלית. שימו לב...
טקס החתימה של הסכם השלום עם איחוד האמירויות לא היה קל לדנה וייס, שליחת ערוץ 12 לטקס, שמעדה בהתנהגותה והפכה מושא לבדיחות, מצד הציבור; ובעיקר, מצד עמיתיה יריביה בתקשורת הישראלית; ולא רק.... אבל לדעתי הלקח העיקרי של פרשת דנה וייס הוחמץ; והוא קשור ל- איך באמת עושים שלום...
השיח בין פוליטיקאים ישראלים לעמיתיהם במזרח התיכון מתאפיין, בדרך כלל, בחוסר הבנה טוטלית של תרבות המזרח. על הרקע הזה מתבלטת הברכה של עומר אדם כשיעור נפלא באיך מתקשרים במזרח התיכון...
הנרי קיסינג'ר אמר פעם, שלישראל אין מדיניות חוץ. רק מדיניות פנים. הוא לא דייק. לישראל גם אין מדיניות פנים. היא מיטלטלת בין האינטרסים הפרטניים של השחקנים בזירה; והתוצאה מתקבלת, כמעט תמיד, מהסיבות הלא נכונות...
