מרגע שבכיר מכריז על שינוי ומציב יעד דקלרטיבי, יודע כל מי שיפגע מאותו צעד לאן מועדות פניו, מתי יצא לדרך, באיזו דרך יסע ומתי הוא מתכוון להגיע. כל שנשאר הוא להערים מקסימום מכשולים בדרכו, כולל שימוש בעורמה ובתחבולה לסכל את השגת המטרה הזו (ואפשר גם להוסיף מכשולים נוספים כמו עלות או זמינות). לכן, הדרך הפחות טובה, לכאורה, העקיפה והמורכבת היא פעמים רבות גם עדיפה...
"... צריכה הייתה המדינה להקדים עצה לפורענות (האויב). אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ופרועי הראש כאחד"... ש"י עגנון משקף לנו את שנאותינו היום...
כדאי לומר בקול את אשר לוחשים כבר רבים, מתחת לפני השטח: המחאה מתברברת, ומחייבת הערכה מחדש ובניית אסטרטגיה חדשה. אחרי שנוכחו מארגני המחאה שהיא מאבדת מפגינים - ושאי אפשר יותר להסתיר זאת במספרים בדיוניים בתקשורת - הם סיפרו לנו שהיא עברה לשלב חדש. הטקטיקות הננקטות בשלב הזה ברורות לעין. האסטרטגיה המנחה אותן הרבה פחות.
תבנית נוף המחאה היא תבנית נוף מייסדיה ומוביליה. אמחיש זאת בדמותו של אחד מהמעצבים העיקריים שלה, איש המדיה אילן שילוח, שבין אם אתה בימין ובין אם אתה משמאל, קשה שלא להתפעל מהגאונות שהוא גילה ומגלה בעיצוב המחאה. קורות החיים שלו הם ה- dna של המחאה כולה... ואגב, גם לגאונות ולדומיננטיות יתר יש מחיר...
"בלי הפרדת רשויות ברורה בין בית המשפט העליון לבין הכנסת; בלי עצירת הזליגה של בית המשפט העליון לסמכויותיה של הכנסת; ושל הכנסת לסמכויות בית המשפט העליון ולעצמאותו, אנחנו נישאר נכים בדמוקרטיה שאנחנו כל כך מתפארים בה" (הנשיא לשעבר ריבלין).
מגילת העצמאות ממלאת תפקיד מרכזי במיצגי המחאה נגד הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית'; אולם האם מארגניה, ואלה שמפגינים בעזרתה קראו אותה עד תום? אם יהיה למגילה תפקיד בגיבוש הסכמות לאומיות חדשות, כדאי לו לימין לסמוך ידיו עליה...
