אבא שלי היה תמיד מתגלגל מצחוק, כל פעם שדיברתי באוזניו בשבח שלטון החוק. "בעיראק (ממנה עלה לארץ) היה שלטון חוק", הוא נהג לומר... "שם, לחוק היה מחיר קבוע, ומי ששילם קיבל, באופן שוויוני. אצלנו, כולם בעד שלטון החוק, אבל רק בתנאי שהחוק בצד שלנו. אם לא, לעזאזל איתו...".

אין קדושה בשום שלטון. לא של הריבון ולא של החוק. יש איזונים! כשאחד הצדדים צובר עוצמת-יתר מתחילה הסתאבות ומתגבר פער הרלוונטיות. דומני שהסתאבות של כלל המערכות: המבצעת, המחוקקת והשופטת, היא ההגדרה הטובה ביותר למצבה של ישראל בעשור השני של המילניום!

במציאות מתהווה - בה האל עצמו מותיר לאדם מרחב לשותפות במעשה הבריאה, כשהכל נתון לשינוי גם כנגד הגמוניית הרוטינה של חוקי הטבע - כיצד יכול מושג "שלטון החוק", לחסום את דרכם של בני האדם המבקשים בירור ביקורתי של המגבלות, ברוח תפיסתם המשתנה לנוכח תנאיי קיומם המשתנים והאתגרים המתחדשים מידי יום?

מתוך הנחה, שאין נוסחת קסם שתאפשר פתרון מכני להתמודדות עם קריאות תיגר קיצוניות, על כל משטר דמוקרטי נגזר לעצב מערכת של כללים, שתאפשר לו להתמודד עם הביטויים השונים של הקיצוניות, כאשר אלו מתרגשים ובאים עליו. כללים אלה מציפים את המתח והתנגשויות בין שלטון החוק לבין צרכי הביטחון, שהוא מצב מובנה בתוך השיטה הדמוקרטית שלנו...