כל מקום בעולם. הכל של ה'. אין גרגר אדמה אחד, פינה נידחת כלשהיא, שאינה שייכת לה'. לא רק העולם, אלא גם היושבים בו, כולם, שייכים לה'. טוטאליות מוחלטת. אין לאף אחד בעולם בעלות על שום דבר בעולם. הכל שייך לה'...

יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ. ה' ממש מוביל את דויד במעגלי צדק. לא צריך לרדוף, לא צריך להיאבק. כמו אוכל, מים ושאר מוצרים בסיסיים שהרועה מספק לצאן, כך גם הצדק. וכל זה לא בשם איזה צורך של החברה האנושית לצדק, אלא "למען שמו". כאילו מעגלי הצדק של ה', הם מהות החיים. מעגל של לידה, חיים ומוות, שכולו נועד למען שמו של ה'...

הנה הפסוק, שבו לדעתי כותב המזמור עבר את הגבול: ה חַיִּ֤ים׀ שָׁאַ֣ל מִמְּךָ נָתַ֣תָּה לּ֑וֹ אֹ֥רֶךְ יָמִ֗ים עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ כותב המזמור מתאר מצב שבו המלך מבקש מה' חיים, וה' נענה ונותן לו חיים ארוכים "אורך ימים עולם ועד". נראה שהמלך קבל מה' חיי נצח. בפעם האחרונה שה' התעסק עם חיי נצח, זה היה בגן בעדן...

יעקב נותן למקום ההתגלות שם (בית אל). מיד מנכס לעצמו האדם את האל ומסדר לו בית. הוא מתנה תנאים – אם אכן ה' יהיה עמדי ונתן לי מחסה ואוכל, והחזיר אותי לבית אבי בשלום, אז אני מוכן לקבל אותו כאלוהי. אצל אברהם זה לא היה קורה. אצלו לא היו תנאים. אצל יצחק השתקן זה גם לא קרה. אבל יעקב הוא אחר. אצלו יש תנאים...

הזדים אינם, כמקובל, גורמים חיצוניים. הזדים הם הטעויות שלי. החטאים שלי. דויד מבקש כוח כדי שאלה לא ימשלו בו ואז הוא יתחזק (אז איתם, וניקיתי מפשע רב). בעיני, המזמור הזה מחובר באופן ישיר לאמירתו של דויד לנתן הנביא "חטאתי לה'". אז, הבין דויד, שהזדים הפנימיים שלו גברו עליו ומשלו בו...

יש פער כל כך גדול בין עדות דויד על עצמו במזמור לבין עדות התנ"ך על דויד, שאדם חייב לשאול את עצמו: האם אין פער דומה בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו כעם לבין מה שאנחנו באמת?

תפילה באה מלשון פ.ל.ל – כלומר סוג של תקווה. יש להיזהר שלא תיהפך ללשון ת.פ.ל. – כלומר חסרת טעם.

ומכאן, ההבטחה: "יא תּֽוֹדִיעֵנִי֮ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂמָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח׃ בימינך נצח", קרי, תמיד אהיה לך לעזר. תמיד אשתדל להביא שמחה לביתנו. תמיד לימינך. בשבילי, זה מזמור לאישה שבעדי. מזמור לדפנה...

המזמור מתחיל בהכרזה, שעתיד הוא לתאר את תכונותיו של מי שיזכה לקבל מקום בביתו של ה': א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְהֹוָה מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִשְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ׃ ואין הכוונה לכהנים, או לויים, או יהודים. מדובר על בן אדם שיהא ראוי להיקרא כך. והינה הרשימה...

נראה כאילו הנחת הבסיס של כותב המזמור היא, שכדי שאנשים יעשו טוב נדרשת להם נוכחות של אלוהים. נוכחות של פחד או יראה מאלוהים. בעיני, אמונה כזו באלוהים, המצפה לשכר ועונש מידיים, היא רמה נמוכה של אמונה...