חסדו של אלוהים הוא כמו הצדק שלו וכמו המשפט שלו – בלתי רלוונטיים לחיינו על פני כדור הארץ.

הפשטות היא שיר התחכום! (ליאונרדו דה וינצי')

זה המזמור היחיד בתהילים הפותח באהבה. קריאה רגילה אומרת שהמחבר אוהב שאלוהים שומע אותו ונענה לתחנוניו. וכך ממשיך הפרק ומהלל את העזרה וההצלה שנותן אלוהים למאמיניו הקוראים לעזרתו. ואני מציע קריאה אחרת: אהבתי את חלקי בעולם; ובמצב זה של אהבה, גם עם הדברים הקשים ביותר והמצבים הקשים ביותר, ניתן להתמודד, מתוך אותה אהבה.

המאמינים הדתיים בטוחים ומתפללים לאיזו ישות שמחוץ למציאות כאותו אלוהים. ואני, שאיני מאמין בישות שמחוץ למציאות, מסתפק בעבודה יומיומית של חיפוש הטוב, הצדק, המשפט והחסד, כמבטאים את אותה מציאות שעוזרת ומגינה על האדם בעולם.

מזמור קצר. אקרוסטיכון משלים לזה של המזמור הקודם. הפעם המזמור מתמקד באיש הירא את אלוהים. יש הרבה עניינים שניתן לדון בהם כאן. אני בוחר להתמקד בשניים: קשר הורים ילדים; וביטחון הנותן אושר...

אמור מעתה: סוף מעשה במחשבה תחילה, שבבסיסה עקרונות מנחים מוגדרים היטב. או: סוף מעשה במחשבה תחילה שבבסיסה אסטרטגיה מוגדרת היטב.

דרך ארוכה עבר התנ"ך מאז אברהם קיבל הבטחה להיות גוי גדול שכל גויי (עמי) הארץ מתברכים בו (בראשית יח: "יח וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ ׃") ועד תהילים פרט קי עת הגויים נערמים כגוויות.

היו לו הרבה צדדים לדויד המלך. במזמור הזה מופיע הצד הצבוע במלוא עוצמתו. ולאור מה שקרה לו בחייו, נראה שאלוהים לא נענה לתפילתו שבמזמור הזה. ולי מזכיר המזמור הזה, פולטיקאי ישראלי אחד...

כשאין למי להכיר תודה אנחנו מרגישים בודדים. אנחנו יצורים חברתיים; ורובנו אוהבים לחלוק את הטובה שקרתה לנו עם אחרים. לא להישאר לבד. אז לפעמים, גם אם לא מאמינים, מומלץ להגיד "תודה לאל" כדי לא להישאר לבד.

תהילים ק"ו הוא מזמור הלל למחזורי חורבן ושואה לכל הדורות; ואם המזמור צודק, אז צריך כבר להתכונן לחורבן הבא, הבא עלינו לטובה...