במציאות שהתפתחה בלחימה בלבנון, יש בהחלט מקום לחשיבה מחודשת בצה״ל על בניית פורמציות קלות לתמרון נייד מהיר, ונכון ליזום יחידות של חי״ר קל, בהיקף של חטיבה או שתיים. אבל לשם כך, יש להתגבר על חוסר הגמישות המאפיין כל צבא ממוסד, המקובע במבנהו ובשיטות פעולתו.
הדרך היחידה (לאחר שתגיע ישראל לעימות קינטי) להסיר את חלקו הגדול של איום התמ"ס המדויק - על שלל המשמעויות שלו אל מול מערך ההגנ"א הישראלי - היא התמרון!
ממהפכת הצבא הקטן והחכם של אהוד ברק; ועם הפיכת הטכנולוגיה שמאפשרת פגיעה ביעדים מרחוק גם בעבור צבא היבשה, הצבא משתדל לתמרן כמה שפחות כתפיסת עולם. זה עבד נהדר. הפוליטיקאים לא רצו מהפכות גדולות והרמטכ"לים - שכולם חשבו שהם מספיק טובים לפוליטיקה הישראלית - סיפקו להם את הסחורה...
שדה הקרב החדש יוצר מבוכה, גם בצה"ל, וראוי להכיר בה. היא לא נובעת מאנשים בעייתיים אלה מאתגר אמיתי בשדה הקרב; והאתגר הוא בכל הרמות: ברמה המערכתית אסטרטגית; וברמה הטקטית כאחת...
התמרון והאש מקיימים ביניהם מאבק כוחות, כשני מרכיבי לחימה בסיסיים: התחזקות אחד מהגורמים - בעקבות שינויים טכנולוגיים - מקהה את האפקטיביות של האחר; עד שנוצרת 'קפיצת מדגה טכנולוגית המקנה יתרון לגורם השני; וחוזר חלילה. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות התמרון, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה נעימה!
זה לא שהעם והקברניט לא מוכנים לשאת במחיר התמרון. אם תהיה להם תכלית ראויה וברת השגה לתמרון, הוא יתבצע, והעם ייתן לזה גיבוי. לכן, זו שאלה מצביאותית ומנהיגותית, לא האם צריך את התמרון; אלא מתי התמרון יהיה נדרש, היכן, לאן ולשם מה. שאלות גדולות...
אם האיום על מדינת ישראל הוא הרקטות הארוכות הטווח - שלצורך השמדתן צבא היבשה צריך לבצע תמרון של עד 150 ק"מ + בשטח מאוד מאוד רחב במרחב סוריה ולבנון - זה הופך את התמרון היבשתי ללא ישים!
אם תסתכלו היסטורית אחורה תראו, שבדרך כלל, במלחמות הטובות ביותר שלנו, כמו ששת הימים, פגענו בסדר גודל של כעשרה אחוז מכוחו של האויב. עשרה אחוז זה מספיק למסגרות גדולות כדי שיתבלגנו, יאבדו את הקוהרנטיות שלהן, ובסופו של דבר החליט מי שהחליט בצד השני שכדאי לבקש הפסקת אש ולעצור - כי לא כדאי להמשיך ולהילחם...
