מצוות פרה אדומה בפרשת חוקת, אתגרה מאז ומעולם את פרשני המקרא לסוגיהם. ככול שניסו לתת טעם כזה או אחר עבורה, הרי מהותה נשארה עלומה. המקובלים פתחו תקופה חדשה בפרשנות המצוות כולם, בהסבירם שכל מצווה יש לה רפלקציה או קשר לעולם הספירות האלוהי. אשר על כן, אין צורך לחפש טעמים כאלה ואחרים למצוות כדוגמת פרה אדומה, היות שפרה אדומה בפרשנות הקבלית של הזוהר למשל, קשורה לספירת מלכות ולמידת הדין הרך הקיימת בה.
בפרשת קורח מתואר תפקידם של הלוויים, בשמירה על המשכן. היות שאחריותם של בני שבט הלוי הינה אחריות כבדה שעונשה בצידה, רוצה לומר שאם הם יתרשלו בתפקידם ולא ימנעו את הפגיעה במקדש הם צפויים לעונש מיתה בידי שמיים, הרי ניתן להם חלק ממתנות הכהונה בגין כך. לפי האמור בפרשתנו הלויים אינם תלויים בחסדי בעלי האדמה, אלא הם נוטלים את השייך להם כדין. תהליך התרומה הגדולה לכוהן בכלל והמעשר ללוי בפרט, מתוארים כתהליכים מקבילים המתרחשים בעולם האלוהי.
פרשת שלח מספרת כי המרגלים פוגשים במסעם ילידים מקומיים שהיו ענקים בקומתם. המקרא גם מספר אודות ענקים בימיו של דוד, והמפורסם מבניהם היה גוליית הפלשתי. מהיכן ענקים אלה הגיעו אלינו? לפי דברי הזוהר בספר בראשית, האל הפיל שני מלאכי אלוהים לארץ, הם קיימו יחסי אישות עם בנות האדם ומשם הדרך הייתה קצרה להיווצרותם של ענקים אלה.
המנורה כסמל למבנה הספירות מופיעה כבר בראשית הקבלה, אצל ר' אשר בן דוד, ואחריו נמשכו ר' בחיי בן אשר, ר' מנחם רקאנטי ואחרים. הרעיון היסודי של מקובלים אלה הוא שהמנורה על אף היותה מורכבת מחלקים כדוגמת קנים וגביעים, היות שהיא עשויה מקשה אחת, כך גם עולם הספירות על אף הריבוי שיש בו הוא מהווה אחדות אחת. בגוף ספר הזוהר אין כמעט פירוט של סמליות חלקי המנורה, ורק בתיקוני זוהר המנורה מסמלת כוח מלאכי המצוי מחוץ לספירות.
לפי הנאמר בספר הזוהר בזמן ברכת כוהנים השכינה (ספירת מלכות) שורה על אצבעות הכוהן, ועצם הברכה עצמה עושה רושם בעולמות העליונים כך שהברכה של הכוהן שהיא התעוררות של עבודת האל למטה, היא אשר מעוררת את העולמות העליונים, ובגין כך השכינה שורה בעם ישראל. בנוסף, היות שיש בברכה זו שישים אותיות, ברכת הכוהנים מעוררת באמצעותן את העולמות העליונים הקשורים לירידת השכינה כשפע אלוהי. סיכומו של דבר, ברכת כוהנים לפי דברים אלה הינה ריטואל מיסטי מובהק, שמתכתב עם הורדת השפע של השכינה.
ספר במדבר בכלל ופרשת במדבר בפרט כוללים בתוכם את סיפורי בני ישראל במדבר סיני. חלק מסיפורים אלה הינם סיפורים מכוננים כדוגמת סיפור חטא המרגלים, ודין המקושש עצים בשבת. האם הטקסט המקראי שלפנינו הוא סוגה של ספר המכיל סיפורים שונים? התשובה על כך שלילית היות והטקסט המקראי הינו ספר בעל משמעות תיאולוגית המציג עמדה פולחנית. לכן, הרמב"ם במורה נבוכים טוען כי לסיפורי המקרא, כדוגמת מסעות בני ישראל ומלחמותיהם יש פן פרשני נוסף על הפשט, שיש לו לימוד חשוב בהיבטים אסטרטגיים ותיאולוגיים גם יחד.
פרשות בְּהַר ובחֻקֹתַי עוסקות באחד הנושאים המרכזיים בחיי הכלכלה והמוסר והוא השמיטה על כל השלכותיה. אודות השמיטה ושנת היובל הבאה לאחר מחזור של שבע שמיטות נכתבו פרשנויות רבות, רובן ככולן עוסקות בפן התיאולוגי/מוסרי וגם בפן הכלכלי, כאשר בשנת היובל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקורי, ועבדים משוחררים לאלתר לביתם. השמיטה כרעיון תיאולוגי תיאוסופי, מקבל תפנית נועזת בספר התמונה, שנכתב סמוך למאה ה- 13, בידי מחבר אנונימי בקטלוניה.
פרשת אמור סוקרת את מועדי ישראל ובהם כלול גם יום השבת כיום של קדושה ומנוחה. בקבלה שבעת הימים של מעשה בראשית מסמלים את שבע הספירות התחתונות, מספירת חסד ועד ספירת מלכות, והנקראות שבע ספירות הבניין. יום השבת עצמו הוא כנגד ספירת יסוד, על פי הזוהר וג'יקטיליה. לדעתם השבת גם מציינת את החיבור של ספירות יסוד ומלכות, שהוא עיקרון הזיווג האלוהי. עקרון זה משמעו הרמוניה בעולם הספירות העליון וירידת השפע מלמעלה למטה...
בפרשת קדושים מוזכר האיסור של שבועת שקר. בהיבט הקבלי יש לדבר שני נדבכים הקשורים זה בזה. ראשית לשון הקודש נתפסת בזוהר וגם אצל ג'יקטיליה כלשון בה כתובה התורה שבכתב, והמכילה בשל כך את שמותיו של האל. בנוסף על כך, הן הזוהר והן ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, קושרים בין שבועת האדם לעולם הספירות האלוהי.
פרשת אחרי מות, עוסקת בפרק ט"ז בהרחבה בטקס הכפרה שנערך על ידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים. הטקס האמור היה מכפר על חטאי בני ישראל, כמו גם על הכוהן הגדול ועל המשכן/מקדש כולו. עבודה ייחודית זו מקבלת תפנית פרשנית מעניינית בספר הזוהר ובספרו של יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה. שניהם מייחסים לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים פן מיסטי מובהק, שבו הוא מאחד את אילן הספירות האלוהי, מכוח ספירת שכינה, עד ספירת בינה.
