יחסי הקירבה בין אלג'יריה לאיראן מבוססים יותר על אינטרסים גיאופוליטיים ופוליטיים מאשר על קשרים דתיים. בעוד רוב המדינות הערביות מתקרבות למחנה הסוני בהובלת סעודיה, אלג'יריה שומרת על עמדה עצמאית, ולעיתים קרובות רואה באיראן שותפה טבעית במאבקה נגד השפעה מערבית ואזורית שהיא אינה מסכימה עימה. אבל למרות השותפות, היחסים בין אלג'יריה לאיראן מורכבים, ונעים בין שיתוף פעולה לגיטימי לבין חשדות הדדיים ומתיחות גיאופוליטית.
מלחמת איראן-עיראק (1980-1988) הותירה את איראן עם גישה אסטרטגית חדשה, שנשענת פחות על צבא סדיר ויותר על לחימה בלתי קונבנציונלית ושימוש במיליציות מקומיות. אסטרטגיות ואמצעים שפיתחה אז מיושמים היום מול ישראל, במיוחד בראייתה את המלחמה כמלחמת התשה ארוכה שבסופה תקרוס ישראל כלכלית וחברתית, בהסתמכות על לחימה אסימטרית, בקידום תנועות פרוקסי (שליחים) ובחיזוק הלגיטימציה הלאומית והדתית לשימוש בכוח.
היחסים בין טורקיה לאיראן הם מקרה בוחן מצוין לבן המערב הבוחן מערכות באופן ליניארי של ידיד או אויב. במזרח התיכון יש בדרך כלל גם וגם. היחסים הטורקיים איראניים מורכבים משילוב של יריבות מתמשכת ושיתוף פעולה על בסיס אינטרסים משותפים. היסטורית, הפערים הדתיים והמאבקים הפוליטיים בין המדינות הובילו לעימותים, אך במקביל, המציאות הגיאופוליטית והכלכלית כפתה עליהן שיתופי פעולה רבים לאורך השנים...
כמו בנאום "כוס התרעלה" של מנהיג איראן שסיים את מלחמתה בעיראק: שימור המומנטום ההתקפי של צה"ל יכתיב גם הפעם לאיראנים ולחיזבאללה להכיר בכורח המציאות ולהיענות לדרישות ישראל.
עם המעבר של צה"ל להתקפה בלבנון, נרשמה התלהבות רבה בקרב פרשנים צבאיים, שטענו כי ישראל נטשה סוף סוף את דוקטרינת ההרתעה שאימצה ב-2004 וחזרה לדוקטרינת ההכרעה המסורתית. באמת? ממש לא. אבל הפעם היא מנסה לעשות זאת דרך המצאת חוקי מלחמה חדשים, מתוחכמים יותר. האם זה עשוי להצליח? אולי.
היקף שיתוף הפעולה עם צבא ארה"ב מסמן עידן חדש בתפיסת הביטחון הישראלית. לכל צעד ביחסים בין מדינות יש משוואת מחירים. גם להתייצבות כוחות צבא אמריקאים לצידה של ישראל בימים אלה יש מחיר, וישראל תידרש בוודאי לתשלומים לא פשוטים, שעלולים לקלוע אותה למצוקה. על מצוקה ישראלית זו מבססת טהרן את מהלכיה, בתקווה שישראל לא תוכל להיענות למלוא התביעות ממנה ותיקלע בסופו של יום לבידוד אסטרטגי.
בין איראן לישראל יכולה להתפתח מלחמה שממוקדת במהלומות אש הדדיות. בדפוס מהלומתי כזה, צה״ל יכול לחולל באיראן נזק גדול ובכל זאת עם כל עוצמתו הוא עדין רחוק מהשגת הכרעה. במצב של תיקו במהלומות מוכוונות הרס הדדי, רק צבא ארה״ב בהיקף עוצמתו ההתקפית יכול להטות את כף המאזניים לטובת ישראל. בתנאים אלה, ההמתנה הישראלית בהיותה מתואמת עם ארה״ב אינה ביטוי לחולשה. בהיבט זה, נתניהו שמוביל יחד עם הדרג הצבאי ביטחוני לתיאום ישראלי- אמריקאי , פועל נכון.
באזכור העובדה שהכיבוש הישראלי בג'נין הסתיים בינואר 1996 - עת הועברו שטחי AB לידי הרשות הפלסטינית - יחד עם העובדה שבאזור צפון השומרון נעקרו במסגרת ההתנתקות ארבעה ישובים, התהוותה של ג'נין לבירת טרור, אינה עוד צעד מוכר במאבק הפלסטיני ל"סיום הכיבוש", אלא סיפור חדש בו משתלבות קבוצות הטרור בג'נין, במסגרת כלל הכוחות האזוריים המופעלים בידי איראן באיחוד זירות, במטרה מוגדרת להשמדת מדינת ישראל.
לנוכח מעטפת האיומים שהוצבה על ידי איראן סביב גבולות מדינת ישראל ובמלוא העומק, בחתירה האיראנית ללכוד את ישראל במצב מלחמה אין סופי, מתחייבת חשיבה חדשה על הדרכים להשגת תוצאת ההכרעה ועל המאמץ לבניית יכולת עמידה ישראלית משמעותית למלחמה ארוכה. בהשתנות הזו, דוד בן גוריון היה יודע כנראה להסביר עד כמה בדיוק כאן נדרשת למדינת ישראל תפיסת ביטחון לאומי חדשה.
במסגרת היוזמה שהציג הנשיא ביידן בנאומו בליל שבת - ה- 1 ביוני 2024 - הוצבה הנחת היסוד כי הלחימה מול חיזבאללה תסתיים במאמץ דיפלומטי, מתוך הבאת המלחמה ברצועת עזה לסיום. למרות סבירות הגיונית לקבלת הנחה זו, התממשותה תלויה במידה לא מבוטלת לא בארה"ב, אלא בהחלטת הממשל באיראן.
