כמו בעזה, הסימן המעיד החזק ביותר - שישראל גולשת למלחמה בצפון - הוא להג ה"מומחים" שאין לחיזבאללה וללבנון אינטרס במלחמה. האמת היא שמעולם לא היו התנאים בשלים למלחמה בצפון כמו עתה. 

נראה, שבעת הזו מייחסת ארה"ב חשיבות עליונה, קודם כול לחידוש הסכם הגרעין, ומוכנה לשלם זאת גם במחיר הסרת תווית הטרור ממשמרות המהפכה (בנוסף להסרת העיצומים הכלכליים ואולי עוד). אולי בהפגנת מחווה זו - שמסתבר שחשובה מאד לאירן - יתאפשר להשיג ויתורים משמעותיים יותר מצד אירן.

עשרות המיליארדים של כספי הנפט, יזרמו לאיראן איראן כל שנה. הם יחזקו את המשטר, ישפרו קצת את רמת החיים; ובעיקר, יאפשרו להם לשוב ולתמוך בחיזבאללה ובחמאס, ולהצטייד בעוד אלפי טילים מדויקים ומל"טים מתאבדים, שחלקם יסופקו לארגוני הטרור שלהם בלבנון, בסוריה, בעיראק ובתימן.

למרות כל המתרחש באוקראינה, אל תספידו את המערב. אותם 'אדומי צוואר' – שהמערב הליברלי התרגל כל כך לשנוא ולבוז להם, בתקופת דונלד טראמפ, אלו שניצחו שתי מלחמות עולם – הם שינצחו גם הפעם. צעדיו של פוטין הם דלק על המדורה שלהם שכבר בוערת!

מה שנעדר מהשיח הישראלי הוא השאלה עם איזו איראן מדינת ישראל רוצה להגיע לסוף הדרך: איראן גרעינית, המשולבת בכלכלה העולמית ומתנהלת כמו פוטין על גבול אוקראינה; או איראן מצורעת, המוחרמת אם צריך על ידי סנקציות משניות. מדינה חלשה הרבה יותר.

שריה של ממשלת בנט חרוצים. אבל הבנתם האסטרטגית בעייתית מאוד, בלשון המעטה...

ראוי לרסן את חרדת הקיום. התבוננות בחרדה תגלה עד כמה היא קודם כל תלויה בנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על סיבת קיומנו כמדינה בארץ אבות, על כל מה שאנו מבקשים להשיג בה.

אני נדהם להיווכח, שבכל יום שני ושלישי יש דיונים בממשלה על הקורונה, שהם דיונים חשובים, אבל עד עצם היום הזה לא נערך ולו דיון אחד בממשלה מאז הקמתה, בקבינט ובועדת חוץ ובטחון על האיום הקונבנציונלי החמור ביותר שידעה מדינת ישראל מאז היווסדה לפני 74 שנה. גם לא נעשתה שום פעולה ממשית להתכונן לאיום קובנציונאלי חמור זה...

מספרים על הכנות למתקפה; אבל הצפי הרשמי, שהוצג בקבינט, הוא: שיגור של כ 2,500 רקטות וטילים על העורף שלנו; והיווצרות של כ- 100 אתרי הרס ביממה אחת והמלחמה ודאי שתימשך ימים רבים. האם המספר הזה כולל את מטחי הטילים מעזה, שיהפכו בעוד מספר שנים למדויקים? לכך, יש הערכות סותרות.