אם עשרה קבין של עילות לשבר בין המשטרה לציבור ירדו עלינו, שמונה מהם קשורים לסוגיית האכיפה לסוגיה: בתחום זה נחשפת כמות האזרחים הנורמטיבית, הגדולה ביותר, לחוסר ההוגנות הבסיסי באכיפה, הטבוע במשטרת ישראל! בתחום הזה מתבטאת הטיפשות הארגונית המשטרתית במלוא עליבותה. עצוב לראות איך קבוצה כגדולה כל כך של אנשים איכותיים מייצרת טיפשות ארגונית רבה כל כך...

לא דרוש מנגנון אכיפה. דרוש מנגנון הטמעה עם אכיפה בשוליים. במנגנון מוצלח לניהול המוני יש מנגנון הטמעה, מרכיב מרכזי של חינוך, באמצעות הסבר משכנע ודוגמה אישית כנדרש...

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. "מפעל הזבל" של המשטרה - המייצר תיקים על שימוש וגם על סחר בקנביס - פועל, גם בשנים האחרונות, במלוא המרץ. עדכני ל- 2013, למעלה מ-23,000 תיקים פליליים נפתחים בכל שנה בישראל בגין עבירות של שימוש עצמי בסמים (למעלה מ-2.5 תיקים בכל שעה). רבים מהנחקרים הם צעירים נורמטיביים. במקרה הטוב מבזבזת המשטרה את כספי המסים שלנו - בהקשר זה - "רק" על זמן העבודה של הסיירים, הבלשים והחוקרים. במקרה הרע מגיעים התיקים לבתי המשפט העמוסים לעייפה ו"סותמים" עוד יותר את המערכת. הסתומים ממילא. למה?

פרשת שי דרומי הייתה שרשרת האירועים במהלכם ירה שי דרומי, חקלאי מחוות בודדים בנגב, ב-13 בינואר 2007, בח'אלד אל-אטרש ובחברו, איוב אל-הוואשלה, לאחר שפרצו לחוותו יחד עם שניים נוספים. אל-אטרש נהרג ואל-הוואשלה נפצע כתוצאה מהירי. מעצרו של דרומי עורר דיון ציבורי בשאלה האם רשאי אדם לירות בביתו שלו בפורץ או מסיג גבול, ובסופו של דבר הוביל לחקיקת שינוי בחוק העונשין, המכונה "חוק דרומי", שקבע הגנה מפני הרשעה פלילית בגין מעשים כמו אלה שביצע דרומי, בנסיבות דומות. דרומי זוכה על ידי בית המשפט מהאישום בהריגה...