הים הוא מאז ומתמיד משאב טבע שחשיבותו הולכת וגדלה ככול שהמשאבים היבשתיים הולכים ומדלדלים. מדינות השוכנות לחוף ימים נהנות מיתרון על פני מדינות בעלות גבולות יבשתיים בלבד. על כן, המאבק על הנגישות לים, למשאביו וכנתיב תנועה, מהווה עילה לסכסוכים בין מדינות. כיוון שכך, נדרשו ארגונים בינ"ל לנסח כללים מוסכמים, כדי להבטיח ישוב מחלוקות בדרכי שלום, ככול הניתן. כיום, עובר המאבק הזה גם לחלל.

אימוץ סוחף של הגיון כלכלת שוק חופשי, לא עולה בקנה אחד עם צורכי גאולת ישראל. בניסן תשי"א במועצת מפא"י סיים בן גוריון את נאומו במילים: "העם כולו היושב בציון צריך להכריע: עגל הזהב או המשיח..."  (דוד בן גוריון, חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 135, כותרת הנאום: "דרכנו במדינה")...

תקציר: "עיקר ערכה של האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, הינו בביטוי שהיא מעניקה לשינוי בתפיסת מעמד הילדים בחברה ובזכויותיהם. ביסודה, משקפת האמנה מעבר, מתפיסה של הגנה לתפיסה של זכויות: הילד נתפס באמנה כבעל זכויות, ולא כאובייקט. הזכויות המוענקות לילד אינן מוענקות לו בחסד כי אם בזכות - בזכות היותו אדם וילד. כנגד אותן זכויות קמה חובה להורים ולמדינה לאפשר ולקדם את יישומן ואת מימושן" (הועדה לזכויות הילד בחינוך, ועדת רוטלוי).

האם יכול, באמת, להיות חוק אחד לעיר ולפריפריה? על פי האמנה שבין המשטרה לאזרחים בחברה דמוקרטית, הם העניקו חלק מחירויותיהם למשטרה כ"הלוואה מתמדת" ("Perpetual Loan"). בתמורה הם אמורים לקבל סדר ובטחון. אבל, מה אמורים לעשות אזרחים, כאשר השלטון (באמצעות המשטרה) אינו פורע את ההלוואה?