האזנתי להרצאה שנשא אל"מ נועם בן צבי (בסדנת "אלפרדו" בלוד), שלעת הנסיגה ה"כאילו מתוכננת" מלבנון, תפקד כמח"ט הגזרה המערבית ביק"ל. נסיגה שכידוע, הפכה כבר בתחילתה למנוסה מביישה, כזו ששחקה את רכיבי ההרתעה לאבק. מדבריו, באופן יוצא דופן, בלט פער אדיר בין ההלכה הכתובה (עקרונות המלחמה/תורת הקרב של צה"ל) לאופני הפקרתה...

מן הסתם רבים וטובים זוכרים את הנחייה המדינית שנתן רבין בפתיחת אינתיפאדת 87: "לשבור להם את הידיים והרגליים". בעוד שמעטים אם בכלל נתנו דעת ל"הוראה המדינית" שנתן דיין לאחר רצח בני משפחת ארויו, לאמור: "תנו להם (במחנות הפליטים) להתבשל במיץ של עצמם, אתם תתמקדו באבטחת התנועה בכבישים"...

מיד לאחר הרצח המתועב של דביר הי"ד, שמעתי/ קראתי דברי בלע של בני עמנו, בגנות הנרצח, בני משפחתו וחבריו. אינני בא להטיף מוסר, אך מחובתי לבאר לאלה, כי החיכוך הצבאי בינינו לבני פלסטין מצוי על הסף; וכדבריהם, הוא יהיה עתיר טילים. כאלה, שעל אף הטכנולוגיה המתקדמת שהושקעה בבנייתם, עדיין לא הומצא הטיל - שיהיה מסוגל להבדיל בין מצביעי שמאל וימין...

פעם אחר פעם אני צופה (ערוץ היסטוריה) בעלילות הפלמ"ח, שבליית ידע וניסיון צבאי, נדרשו חבורת הנפילים לשלם כפליים ולעיתים אף לשלש במחיר הדמים והדם; כשעול האבדן מתקזז, בזכות דבקותם להקים מדינה יש מאין; כשלצידם עומדת ותומכת רעות מופלאה, שאותה נשאו לוחמי הפלמ"ח "בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת"...

מן הראוי שתומכי "כחול לבן" יבהירו למנהיגיהם, על חובתם להמחיש את בכירותם הצבאית, לאו דווקא באמצעות תלוש המשכורת, אלא בחשיפת כשלי צה"ל לעת תפקודם. אם כזאת לא ייעשה, ראוי שתומכי הנהגת "כחול לבן", כולל אוהדיו של בנימין נתניהו, יתייחסו להסתרת הלקחים, כמעשה חמור מאין כמותו - שהרי מחירם של לקחים אלה, כבר שולם בדם...

מוזר כיצד ציבור כשלנו - כזה שאין בחלד חכם כמותו - שיעבד את תבונתו, למערכת הפוליטית. בתמיכה עיוורת באנשי צבא, ללא הישגים של ממש, זולת שירותם בקבע. על שכאלה התייחס פרידריך השני הגדול, מלך פרוסיה (1712/1786), כאשר לעג לחלק מקציניו הבכירים, שראו בעצם השתתפותם במסעות המלחמה, אסמכתא למקצוענותם - באמירה: "אם אדרש לעטר במדליות את המשתתפים במסעות, יהיו פרדות המלחמה ראויות יותר מכל, לעמוד בראש התור לקבלתם"!

אפשר להתווכח עד לא ידע, בסוגיית השליטה באמצעות כוח צבאי על אוכלוסיה אזרחית. מה שאיננו נתון לוויכוח, הוא בחובת הצבא לשמר את השליטה, בהמחשת חוק, סדר ושקט בגזרה הנשלטת. למחויבות הזו אין פירוש זולת, החובה להבטיח בכל אירוע את ההכרעה הטקטית!

אכן, כבר בימיו הראשונים של צה"ל, משום חובבנות מקצועית, יוקרה ופוליטיקה, נדחק הצורך להפיק את לקחי המלחמה. מה גם שתחושת האיום הקיומי שקיננה - בשנות החמישים של המאה הקודמת - אפשרה להשריש את "מבחן התוצאה", כאמת מידה בלעדית לחקר מלחמה...

כפתרון בר ביצוע, וכהצדעה מאוחרת לחברינו שנפלו במלחמת ההתשה, ראוי שכל "אם עבריה" תדע שנתן לשדרג את צה"ל, לצבא שיכפיל ואולי אף ישלש את עוצמתו. לא באמצעות מנחשת בקפה, אלא בהשבת המשמעת, אלא על ידי תפקוד על פי תורת הקרב ועבודת המטה; מה שיקנה לצה"ל אחרי שנות שחיקה עצמית, לממש במיטב את ייעודו - כצבא הגנה על ישראל.

קצת מוזר בלשון המעטה, כיצד במדינה - המצויה מאז הקמתה במלחמת התשה מתמשכת - לא נמצא עד היום, יותר משנים שלשה נימולים, הכותבים ו"מדברים צבא"...