תחת המטרייה הלגיטימית של המלחמה האסטרטגית בדאע"ש בחרה ארה"ב ביעדים לטווח קצר. אם לא ישתנו המטרות הגאו-אסטרטגיות האמריקאיות, יוביל הדבר להפסד נוסף של השפעה' בכלל השטח המשרתrע בין בגדד לים התיכון. ההשלכות של תוצאה זו על המדינות השונות באזור עלולות להיות הרות אסון.
קצת לא הגיוני, שלמרות המצב המאוד מסובך באזור, בוושינגטון יחגגו את "השלמת המשימה" לאחר ההפסד הצפוי של דאע"ש. הגורם העיקרי שישפיע על המרחב הסורי-עיראקי היא לא איראן. רוסיה תהיה הגורם הזה. בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, כשברית המועצות הייתה בשיא כוחה במצרים, הנשיא נאצר סיפק להם השפעה אזורית, שנועדה לדחוק את רגלי האמריקאים מהאזור: מאלג'יריה דרך תימן ועד לסוריה ועיראק, בהתאם למדיניות הסובייטית. היום, עושה זאת איראן, ברצון...
המדיניות האמריקאית כלפי איראן בהחלט מהווה שינוי משחק אזורי. היא תגרום להורדת המתח וצמצום השבטיות, דבר שבתורו יגרום להחזרת התפקוד למערכות השלטון המרכזיות, ולהתרכזות בבניה מחודשת של כל מה שנהרס באזור בשנים האחרונות. צמצום הנוכחות האיראנית מחוץ לגבולות איראן, יהפוך את המזרח התיכון לבטוח הרבה יותר. הצעד יגרום לחיזוק המאבק בטרור ויעזור לארה"ב להתייצב בעמדה טובה יותר לקראת מו"מ עתידי עם מעצמות אחרות באזורים אחרים בעולם. אבל, התנאי לכך שכל זה יקרה הוא, שממשל טראמפ ימנע מלעשות טעויות.
למה להם לרוסים לחבור לפני הבחירות לדונלד טראמפ? רוב הסקרים הצביעו על ניצחון קלינטוני עד הרגע האחרון ממש.
אז הרוסים הבינו מה קורה בארה"ב יותר מהסי.אנ.אנ? ולמה להם להחליף נשיאה - שמדיניותה כמזכירת המדינה הייתה מאוד נוחה לקידום מטרות הקרמלין - בחתול משתולל בשק?
החזרת היציבות למזרח התיכון עוברת, קודם כל, בהקטנת היקף שיתוף הפעולה בין רוסיה לאיראן. השגת היעד תהיה אחד האתגרים הגדולים, ויעד מרכזי של ממשל טראמפ וממשלת נתניהו.
יש קו משותף לפעילות הרוסית באוקראינה וסוריה: בשני המקומות מדובר בקריאת תגר אמתית על הסדר העולמי הקיים על ידי שימוש מושכל, ממוקד ומוגבל בכוח, בכדי לקדם את האינטרס הרוסי.
בימים האחרונים, לקראת הכינוס הרשמי של האלקטורים מחר - ה- 19 בדצמבר 2016 - והצבעתם על זהות הנשיא האמריקאי הבא, חזרו הספינים, על השפעת הרוסים, לכאורה, על מערכת הבחירות האמריקאית, לככב בכותרות הראשיות של אמצעי התקשורת השונים. תאוריית המעורבות הרוסית הצליחה לקנות לעצמם לא מעט אוהדים. אינני יודע אם יש בה אמת, אבל גם אם כן, היא מחווירה מול היקף ההונאה הציבורית שנוצרה בבית הלבן בשמונה שנות כהונתו של הנשיא אובאמה...
נשיא הפיליפינים - שחש מאוים, צבאית וכלכלית ממדיניותה של סין בים סין הדרומי - פנה כרגיל לעזרה לבני הברית המסורתיים שלו, האמריקאים, והבין ש'האריה של אתמול הזדקן', וגם ברית שחושלה בדם לא תשרוד לנצח... חמש שנות המחאות האמריקניות - הריקות מתוכן - על תוקפנות סינית, הבהירו לו מה האופציות שבידיו. ב- 20 באוקטובר 2016, הודיע על נטישת הברית המסורתית עם האמריקאים, והתיישרות מלאה לימין ביג'ינג! זה מזכיר לכם סיטואציות דומות, כאן באזורנו?
כלל הניסיונות האמריקאים להביא לשינוי, הסתיימו בהגברת חוסר היציבות האזורית. החזרת היציבות (שתבטיח את היכולת לביצוע טרנספורמציה חברתית) חייבת להיות עיקרון מנחה במדיניות הנשיא הבא. הצעדים להחזרת היציבות חייבים להיות ממוקדים ומהירים. במאזן הנדרש, בין שינוי חברתי לשמירה על היציבות התהליכית - במיוחד בהתחשב בתנאים הנוכחיים השוררים במזרח התיכון - חייב צד היציבות לגבור, כיוון שאירוני ככל שזה יהיה, מתוך הכאוס השורר היום במזרח התיכון, לא יכול לצמוח שינוי חברתי. התמקדות ביציבות תחייב את האמריקאים לתמוך בממשלים, שהתנהלותם איננה בהתאם לסט הערכים והאמונות האמריקאים. אולם האמריקאים חייבים לזכור כי אנשים לא יקריבו את נפשם לטובת שינוי חברתי המוכתב מבחוץ כזה שלא הם ייצרו.
ממשל אובאמה הכפיל, במידה רבה, את ההימור על מדיניות ממשל בוש של ה- Freedom Agenda: פיתוח ממשלים ערבים דמוקרטיים. התוצאה היא אנדרלמוסיה במרחב, ושחיקת האמון, שלו זכו האמריקאים אחרי שנים של מאמץ כלכלי, צבאי ודיפלומטי. כישלונם של האמריקאים להצביע על בעיות בשלבים המוקדמים של התהליכים הדיפלומטים, אותם הם קידמו; חוסר היכולת שלהם לעדכן את תכניותיהם בעקבות שינוי המצב; והתעקשותם - שצעדיהם הם הצעדים הנכונים ואין אלטרנטיבות - יצרו את הקטסטרופה הנוכחית במזרח התיכון
