למרות שהעיסוק ב-אי הוודאות נחשב בתרבות המערבית לחדשני, בתפיסה הבודהיסטית עיקרון שכזה קיים כבר מהמאה החמישית לפני הספירה. מיתוס הבריאה הבודהיסטי, והעיקרון שאין בנמצא גורם נצחי באדם (נשמה), מביאות בהכרח תמונת עולם ארעית, חסרת יציבות ודינאמית. כל התופעות בעולם הם חסרות מהות כיוון או מטרה, ולכן על האדם יקשה לתכנן את צעדיו במציאות שכזאת. הבודהיזם מטיל את כל כובד משקלו על התנהגותו המוסרית של האדם, שהוא אבן הבוחן היחידה היכולה לקדם את כלל האנושות להארה מחשבתית.
הדרך כפולת שמונה של התורה הבודהיסטית, הינה סוג של תורת מוסר נעלה שמכשירה את האדם לחמלה וליישוב הדעת, תוך ראיית המציאות כפי שהיא. במרכז השיטה עומדות המידות הטובות, שמכוונות את האדם לדרך האמצע... הרמב"ם, בשיטתו הוא, יכול להסכים לרוב הרכיבים של התורה כפולת שמונה הבודהיסטית...
מסורת דתית דורשת לא פעם ציות עיוור לדבריה ציות המנוגד לעתים לשכל האנושי. היהדות, מבוססת על ציות, שבו האדם המאמין מקבל עליו עול תורה ומצוות, ועליו לציית לפוסקי כל דור ודור; לעומת זאת מנחה הבודהיזם להסתמכות פרטנית על השכל ולא על מנהיג. המאסטר, המורה הרוחני, נתפס רק כמדריך ומתרגל, ולא כמורה הלכה מחייב.
