המדינה בוודאי חייבת להגן על אזרחיה, ועל הטריטוריה שלה מפני אויבים, לשם כך עומדים לרשותה מערכות ביטחון. אבל כמו שהמדינה לא יכולה לדאוג שכל אדם יצחצח שיניים, וישמור על בריאותו, כך היא לא יכולה להחליף את חובת ההתארגנות למצבי חירום ולהגנה, של כל אזרח של כל בית, כל שכונה, כל יישוב. האזרחים עצמם, במיוחד ביישובי הספר חייבים להיות מאורגנים וחמושים. הבשורה הליברלית, בסיפור שהיא מספרת על זיקת מדינה לאזרחיה, פגעה באיזון ההכרחי הזה.

ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות ה'גאולה' ומשמעויותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!

מה באמת מבקשים היהודים בארץ המובטחת: מקלט בטוח, או גאולה ומולדת? תכליות אלה אינן בהכרח מנוגדות זו לזו אבל במהותן הן תכליות שונות.

חג הפסח  היה תמיד חג הגאולה: דורות של יהודים התפללו וייחלו מידי יום לגאולת ישראל. מגילת העצמאות פנתה בסיומה, בקריאה אל העם היהודי: "להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". אבל, בשיח הפוליטי הישראלי, כבר עשרות שנים, המילה 'גאולה' בולטת בהיעדרותה!

לקראת חג הפסח פרסם יאיר אסולין מאמר נפלא ב'הארץ', בשם 'חג הזעקה'. השורה התחתונה של המאמר בעיני היא, שהזעקה היא נקודת הפתיחה ההכרחית לגאולה! אבל, זעקת המשועבד, לכשעצמה, יכולה להסתיים בלא יותר ממשא ומתן מנחם על שיפור בתנאי השעבוד. כדי לחולל שינוי מהותי יותר, חייבים תודעת מאבק רדיקלית הרבה יותר מזעקה...

אם אין "אנחנו" אין מי שינצח, אם אין "אנחנו" היודעים להתאחד כ"אנחנו" וממשיכים את החיים והמפעל הלאומי המשותף, נותר רק סבל השכול והנכות שכל איש נושא לבדו. זו חיוניות זיקת הגומלין בין קדושת יום הזיכרון על  מלוא הכאב הכרוך בו לבין אופק העתיד, התכלית והתקווה האמורים להתבטא ביום העצמאות...

התפיסה הזו של המסר האוניברסלי - הטמון בגאולת ישראל - אינה חדשה ושורשיה נעוצים עוד ביציאת מצרים. מנקודת מבט זו, מי שמתנגד לגאולת עם ישראל בארץ אבותיו, מתנגד לבשורת הגאולה שעם ישראל מביא לכלל האנושות. זה כולל, קודם כל, את אלה באירופה ובארצות הברית, בכללם יהודים נאורים, במגמת BDD וג׳יי סטריט. רק אחריהם באים אויבי גאולת ישראל המוסלמים. להם יש עניין רציני אתנו ואני מכבד מאוד את מאבקם...

לכל עם יש סיפור היסטורי המכונן זהות לאומית. עם ישראל אינו ייחודי בעניין זה. מה שייחודי הוא הסיפור והאופן שבו קבעו לספר אותו: "זהו לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים...השנה כאן לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה עבדים לשנה הבאה בני חורין." אלה מילים פשוטות המזמינות שאלות: האם עודנו עבדים?  האם איננו בארץ ישראל? ...

כדי להתחיל במהלך מחולל שינוי, חייב אדם קודם כל להכיר בפער בין מה שהוא באמת רוצה שיקרה לבין מה שקורה. ואז, נדרש האדם למאבק ולאמונה. אם האדם מקבל את הנסיבות כמצב קבוע, שאין בידיו לשנותו, אז המצב הנתון אכן מקבע גם את תודעתו. אך אם אדם בוחן ללא הרף, כיצד יש בידיו לשנות את הנסיבות, כאן טמון המפתח לשינוי. כאן מתחילה הישועה ונפתחת הדרך לגאולה. לגישה כזו, קוראים בפשטות משיחיות: האמונה שלמרות הסבל והקשיים הקיימים, הכל יכול להתהפך לטובה.