סיכום המחלוקת עם גדי אייזנקוט מתמצה בשתי טענות, שהוא ובני גנץ בחרו לנטוש: הראשונה מבוססת על ההבנה, כי אין יכולת להגן על מדינת ישראל מרצועת החוף הצרה. השנייה רואה בהתיישבות, מרכיב מערכתי חיוני במאמץ הביטחוני. בממדי דיון אלה, המחלוקת שיש לברר עם גדי איזנקוט היא לפני הכל מקצועית ולא פוליטית.

"ישראל זקוקה" כתב איזנקוט בפתיחת דבריו, "למנהיגות המובילה את המדינה לקידום ערכיה הלאומיים, לגיבוש חזון לאומי" - לזה אני לגמרי מסכים. כאן הדיון צריך להתחיל; ונראה שאיננו שואפים לאותו חזון לאומי... 

בימים האחרונים מלאה הרשת החברתית בבכי ובנהי, אי מינויו של אלוף משנה עופר וינטר למפקד אוגדה, בסיבוב הנוכחי, אז ברשותכם כמה מילים:

במשפט קצר ובמילים ברורות, העביר רב אלוף גדי איזנקוט מסר מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית: חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא ה'ילד' של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שיחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנח"ל עוז. זוהי הזדמנות לברור חברתי עמוק חוצה מגזרים על גישתנו כהורים לדור הצעיר, גם לאחר תום השרות הצבאי. עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?

מסמך זה מביא את השגותיו של האלוף גרשון הכהן למסמך "אסטרטגיית צה"ל", שחשף הרמטכ"ל לציבור. הטענה העיקרית היא נגד האימוץ הסוחף בחילות היבשה של תובנות, דפוסי ניהול ומצויינות, הרווחים בחיל האוויר, ועלולים לפגוע קשות בעתיד בגמישות ובזמינות האופרטיביות של צה"ל. הטכנולוגיה למשל איננה מרכיב קריטי לניצחון ביבשה כפי שהיא באוויר ובים. גם הנטייה לוותר על כוחות - שאינם מסוגלים לגיע למצויינות - מסוכנת. ההכרח העתידי להילחם, במספר זירות לחימה, מחייב מציאת נקודת שיווי משקל חדשה בלוחמת היבשה, שאותה יש לעצב בין כוח מחץ מובחר ואיכותי, לבין מסה כמותית רחבת היקף, בכשירות ובמוכנות בינונית, אשר במתארים רבים נראית נחוצה יותר ויותר.

סוגיית "הבא להורגך, השכם להורגו" חוזרת שוב ושוב בנוגע למאבק המזויין עם שלוחיה של איראן. מטרת המאמר לבחון את משמעותו של הפתגם ואת השלכותיו, על פי המשפט העברי.

יצחק רבין לא חתר תחת הסדר החוקי-היררכי, הקובע לדרג המדיני סמכות בלעדית בהכוונה ובהחלטות. אבל מרום ניסיונו המעשי, הצביע על חיוניות הממד הקוגניטיבי, המחייב לקיים בין הדרגים שיח כן ונוקב של אחריות משותפת. התופעה דומה במידה רבה לברור המתקיים בין יזם לבין ארכיטקט. אם הארכיטקט אינו יותר ממתווך ניהולי בין היזם לבין הפועלים, אפשר לוותר עליו. הזיקה בין היזם לבין הארכיטקט רחוקה מלהיות אינסטרומנטלית גרידא. כך גם לגבי הזיקה שבין הדרג המדיני לצבאי...