במזרח (כמושג כללי) ה"כוח" נחשב לתכונה הראויה להערכה/הערצה, הן ברמת הפרט כמו גם ברמה החברתית והפוליטית. לעומת זאת, במערב, הסגידה לכוח נתפסת בקונוטציה שלילית, מאין הודאה בכישלון בסגנון של "לא הצלחתי לשכנע אותך באמצעות האינטלקט -אז נאלצתי (הידרדרתי) להשתמש באמצעים כוחניים".  

השיטה הפוליטית הנוכחית אינה רלוונטית יותר ואינה מתפקדת; אבל הפוליטיקאים לא ינסרו מרצונם את הענף שעליו הם יושבים. רק לחץ ציבורי יכול לגרום להם לעשות כן!

התנהלות מנהיגים שונים בקהילות החרדיות יוצרים אכזבה ותסכול, דווקא בקרב החילונים. לא מצפן מוסרי לעם היהודי, וודאי שלא "אור לגויים". ואם בעבר בן-גוריון התבדח על כך שנתפס "הגנב היהודי הראשון בישראל"- כאות שאנו חלק ממשפחת העמים, הרי ששמחת עניים היא...

בעוד שישראל - המעצמה הצבאית החזקה ביותר באזור - מדברת על "גבולות ברי הגנה" - ועניין הצדק כמעט ולא נשמע - הפלסטינים מדברים על "שלום צודק ובר קיימא"... האירועים בהר-הבית מאפשרים לנו לבחון יחסים אלה גם במישור הפרקטי...

לח"כ איימן עודה: אני יודע שלא תאהב את זה, אבל הדבר הטוב ביותר, שקרה לערבי ישראל, הוא שנשארתם במדינת ישראל היהודית הדמוקרטית, שאפשרה לכם להגיע להישגים בכול תחומי החיים, מצב שלא הייתם מגיעים אליהם תחת שלטון ירדן או מצרים – אילו הם היו מנצחים את הישוב היהודי במלחמת 48.

נראה, שבעת הזו מייחסת ארה"ב חשיבות עליונה, קודם כול לחידוש הסכם הגרעין, ומוכנה לשלם זאת גם במחיר הסרת תווית הטרור ממשמרות המהפכה (בנוסף להסרת העיצומים הכלכליים ואולי עוד). אולי בהפגנת מחווה זו - שמסתבר שחשובה מאד לאירן - יתאפשר להשיג ויתורים משמעותיים יותר מצד אירן.

החיים לימדו אותנו שראוי לאמץ את לקח "משל העקרב והצפרדע" הנושאת אותו על גבה לחציית הנחל, והוא מכיש אותה למוות, ומצדיק את האבסורד בכך שאינו יכול להתכחש לטבעו.

שתי רעות חולות אקוטיות תוקפות היום את מדינת ישראל: ההימנעות מחיסון מפני המגפה והפשיעה האזרחית. שתיהן קשורות להידרדרות המתמשכת במשילות השלטונית. הסיבה לאובדן המשילות נעוצה, בעיקר, בהשתלטות תפיסת עולם ליברלית פרוגרסיבית, המעמידה את זכויות הפרט האולטימטיביות כחזות הכול, על פני הסולידריות והאחריות הקולקטיבית.