תקציר: שירת האזינו העמוסה בדימויים שונים גם מהטבע, מדמה את ההשגחה האלוהית על ישראל להנהגתו של הנשר כלפי גוזליו, בגוף השירה, מחבר השירה מדמה את כדלקמן: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ. על פי הדימוי האמור כאן, ה' נשא את עם ישראל כמו על כנפי נשרים, בדומה לנשר הפורש את כנפיו…
בסוף פרשות נצבים וילך, אנו מתבשרים שמשה קודם מותו יתאר את כלל היחסים בין ה' לישראל באמצעות שירה, היא שירת האזינו. הזוהר פירש את השירה בדרכים שונות, ולעניינינו ההסבר התיאוסופי שהוא מביא מדבר על כך ששירה זו מורידה את השפע האלוהי מלמעלה למטה. כאשר ישראל רוצים להפר את הברית ביניהם לבין ה', אין הם יכולים, בגין ברית סיני וברית המילה המאפיינת אותם.
פרשת כי תבוא במצוות הבאת ביכורים, שבמהלכה אומר המביא פסוקים הנקראים מקרא ביכורים. בין שלל הדברים שנאמרים שם, יש ביטוי אחד שהוא קשה להבנה - ארמי אובד אבי. קושי פרשני זה הביא לשלל פרשנויות, שהמקובלת ביותר היא שלבן הארמי ביקש לעקור את יעקב ואת בניו. בפרשנות הקבלית, הן של הזוהר והן של יוסף ג'יקטיליה בחיבוריו התאוסופיים, שערי צדק ושערי אורה, מחדד ג'יקטיליה את העובדה שלבן היה רב מג, שאפילו בלעם דורות אחריו למד את כשפיו.
פרשת ראה חוזרת ודנה בנושאי שלושת הרגלים של השנה היהודית. הזוהר דן ברגלים אלה במאמרים רבים, ובדרך כלל מדבר בהקשר הזיווג האלוהי שחגים אלה מסמלים, כלומר התחברות ספירת מלכות עם ספירת יסוד. לעומתו, ג'יקטיליה איננו דן בפרוטרוט בשלושת הרגלים האמורים בפרשתנו, והם מוזכרים בדרך אגבית הקשורה לנושאים אחרים.
בפרשת עקב ממשיך משה את נאומו קודם מותו, ובין שאר הדברים שהוא מזכיר בדבריו, הוא מזכיר את חטא הגאווה ושכחת ה'. דבר זה יכול לנבוע בקלות כאשר האדם נהנה מעוצמה אישית וכלכלית, כך שמחשבותיו תהיה נתונה להגדלת נכסיו, וככול שאלה אכן ירבו, הוא ינכס לעצמו את העניין בבחינת כוחי ועוצם ידי עשתה את החיל הזה. בקבלה בכלל ובזוהר בפרט אין דיון שיטתי בנושא מידות האדם, ודבר זה מצוי בעיקר בספרות המוסר של ימי הביניים ואילך.
המופע השני של מתן תורה נמצא בפרשת ואתחנן. מעבר לשינויי הנוסח מהתיאור המופיע בפרשת יתרו, בספר שמות, בחרנו לדון במעמד עצמו בהיבט הקבלי שלו. הזוהר, בעיקר בפרשת יתרו, עוסק בפירוט רב במעמד זה, ומעבר לפרשנות המדרשית שהוא מביא, הוא קובע כי בני ישראל קיבלו את התורה מתוקף ספירת חסד, למרות שמלכתחילה התורה הייתה אמורה להינתן מתוקף ספירת גבורה/דין. ג'יקטיליה חושב באופן שונה, ולפי דבריו בספר שערי אורה התורה ניתנה מתוקף ספירת דין.
חטא המרגלים מתכתב בפרשנות הקבלית עם חטא נוסף המוזכר בספר שמות, חטא מסה ומריבה ברפידים. הדרשן הזוהרי משווה בין הביטויים השונים המופיעים בשני חטאים אלה, היש ה' בקרבנו אם אין בחטא של מסה, והאם יש בה עץ או אין בחטא המרגלים. הפרשנות הקבלית של ג'יקטיליה היא שספירת חכמה מכונה במקרא במילה יש, ואילו ספירת כתר מכונה בטקסט המקראי אין...
פרשות מטות מסעי עוסקות בין שאר דבריהם בעניין השבועה והנדר של האדם. לפי דברי הזוהר, הנדר מייצג את ספירת בינה, ובגין כך, מעמדו חזק כל כך, שגם אם האדם נודר שלא לקיים את אחת ממצוות התורה לא ניתן לבטל זאת. שבועה לעומת זאת מיוצגת על ידי ספירות נמוכות יותר (תפארת), ולכן מי שנשבע שלא לקיים אחת ממצוות התורה ניתן לבטל את שבועתו. צריך גם לציין כי המדובר בנדר או שבועה בלשון הקודש, שיש לה מעמד מיוחד בתפיסה הקבלית
פנחס באישיותו, מעשיו, אורך חייו והשוואתו, על ידי המדרש, לאליהו, חייב את הפרשנים השונים להתייחס לנקודות אלה, ואכן יש שפע של פרשנויות אודות האנקדוטות הללו. לגבי אורך חייו, גם אישיות רציונליסטית כמו הרמב"ם, לא פוסל שהאריך חיים באופן חריג ויוצא דופן, כי אחרת קשה ליישב את דברי הכתובים העוסקים במופעים השונים של פנחס בספרי הנביאים. העובדה שהרג נשיא בישראל ובעקבות כך קיבל מינוי ככוהן אף היא תמוהה, היות שלפי הידוע כוהן שהרג את הנפש פסול לעבודת הקודש. כאן האל בכבודו ובעצמו ממנה את פנחס לתפקיד...
פרשת בלק מזכירה במופע חד פעמי את בלעם שהיה נביא אך לא היה מבני ישראל. המדרש טוען כי דרגתו הנבואית של בלעם הייתה גבוהה משל משה, ועל כך נאמרו תשובות רבות. על פי ר' משה די ליאון, בעיקר בספרו שקל הקודש, עיקר כוחו של בלעם היה מעולם הטומאה. רוח הקודש שניבא דרכה שרתה עליו, היות שהיא משולה לאש, ואש לא נטמאת גם שהיא נמצאת עם הטומאה.
