ההצעה "להורות לכלל הגורמים בממשלה לתת במסגרת השיקולים הנכללים בעת קביעת מדיניות והטמעתה, משקל משמעותי לערכי הציונות" היא יוזמה, שכמו חוק הלאום, עלולה להביא יותר נזק מתועלת. מי באמת יפרש מהם ערכי הציונות? בעיני רבים מפקידי רשות התכנון הארצית והמחוזית, במשרד השיכון וברשות מקרקעי ישראל, דווקא המדיניות הקיימת היא שמבטאת את תפיסתם לערכי הציונות במאה-21. הכרזת ציונות לא תושיע. נדרשת פעולה בהיגיון מפא"י בהתמקדות בכינון המציאות דה פאקטו, לא בהכרזות!
זהו עדכון של מאמר שראה אור, במקור, ב- 2015, ועניינו, התופעה ההולכת ומתגברת של השתלטות, ממוקדת, של ערבים על קרקעות בישראל. המאמר עורר בזמנו 'רעש תקשורתי' רב, כשהשאלה המובילה הייתה, הימצאותן של הוכחות ל'יד מכוונת' שמאחורי התהליך. תשובתי היא שמבחינת התוצאה, אין זה משנה כלל אם יש יד מכוונת או שהתהליך מונע בכוחה של התארגנות עצמית...
המחקר ההיסטורי לא הגיע לדעה אחידה ומגובשת אודות שאלת מוצאם האתני של יהודי הגליל. אין חולק על אופייה העברי או הישראלי של אוכלוסייה זו בתקופת המלוכה עד הכיבוש האשורי. אז, הוגלו חלק מהיהודים. אולם ההיקף האמיתי של הגלות זו אינו ברור וגם האם במקום היהודים שהוגלו הובאו לגליל מתיישבים אשורים. בימי מרד החשמונאים, היה בגליל ישוב יהודי קטן שנזקק לעזרה. ככול הנראה, כאשר בית חשמונאי השתלטו על הגליל הם כפו גיור על תושביו...
מפעל הקמת המצפים בגליל החל בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. תוך עשור (1988-1978) הוקמו 52 יישובים חדשים, במתכונת של מצפים, בכל רחבי הגליל: גוש שגב, גוש תפן, גוש ציפורי וגוש צלמון. הסיבה העיקרית להקמת המצפים הייתה, המציאות הדמוגרפית בגליל. המונח מצפה אינו מגדיר צורת יישוב מסויימת, אלא מתייחס לתהליך ההקמה המיוחד של היישובים הללו, אשר הוקמו במהירות, בתשתית מינימלית, בתפרוסת גיאוגרפית רחבה, במוקדים רבים, אך עם אוכלוסייה מעטה, וללא תוכנית ברורה לגבי עתידם.
