אכילס, הגיבור היווני הגדול הידוע במהירותו ובכוחו, מאותגר למרוץ על ידי צב, שהוא הרבה יותר איטי. כדי להפוך את המרוץ להוגן, אכילס מסכים לתת לצב יתרון של 100 מטרים בתחילת התחרות. ברור לנו לכאורה, שאכילס יעבור את הצב תוך זמן קצר, אך לטענתו של זנון – בתנאים אלה אכילס לעולם לא ישיג את הצב... זה מזכיר לכם משהו?
דומה שאיש בישראל עדיין לא הטמיע את גודל האירוע שעימו אנו מתמודדים. לא ההנהגה הפוליטית, לא הדרג הביטחוני וגם לא העם. מעולם לא נלחמנו נגד מעצמה, במלחמה שהיא טוותה לאט ובסבלנות לאורך שנים. במלחמה ארוכה, כל מערכת השיקולים הרגילה מתבטלת בפני סדר חדש וסדרי עדיפות חדשים. אבל אנחנו חיים עוד במלחמות הקודמות...
אין מלחמות שמחות, ורק מעט מהן בתולדות האנושות הסתיימו בניצחון מוחלט. בכל זאת השאיפה לניצחון מוחלט למרות היותה מועדת להגחכה, ראויה למבט של חסד. במבחן השעה הזו, הניצחון של מדינת ישראל חייב להיות מוחלט בעקרון העליון המנחה את שימור קיומה לנצח.
כשפותחים במלחמה, מתחוללת טלטלה רבתי שמשנה את יסודות המציאות המוכרת. אמנם לתרבות המערב בבשורת המודרנה, קשה לקבל שאין בידי המדע וחכמת התכנון האסטרטגי להבטיח מלחמה שמתקדמת על פי תכנית סדורה מראשית עד אחרית. אבל מלחמה היא אירוע בהתהוות, שאינה נתונה לחיזוי בתבונת המומחים. זה מה שמבדיל פעולות בתחום ההנדסי טכנולוגי מפעולות בתחום האנושי.
לא במקרה, התכתבה הצהרת שר הביטחון גלנט - נגד סכנת ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה - עם הדיווחים מתחילת השבוע על טענת הרמטכ"ל בקבינט המלחמה, כי כוחות צה"ל חוזרים שוב ושוב למקומות בהם כבר נלחמו, כי אין שום תהליך מדיני. בדיוק כאן מתחילה מחלוקת כוללת בשאלה המקיפה בכל זירות המלחמה: האם במצב שנוצר, ישנו בכלל כיוון ממשי לתהליך מדיני?
במלכודת האיומים שבה נלכדה ישראל - של הצבת גבול ישראל המזרחי, בקו כפר סבא כביש 6 - נדרשת ההנהגה הביטחונית והמדינית, לפריצת דרך להיחלצות מתוך מבוך אסטרטגי, ההולך ומתפתח בשבועות הקרובים לכדי איום קיומי מקיף על מדינת ישראל.
היציבות לפי תפיסת המערב, היא מצב יסוד. המלחמה לעומתה היא סוג של תאונה, סוג של סטייה מהרוטינה, שצריך לסיים אותה ולהשיב את הסדר היציב אל הרוטינה הטובה. לכן "המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות". אבל אצל האסלאם - וגם ביהדות הקבלית - הכול ארעי. הרוטינה הטובה והיציבה של היקום היא אשליה, כמו רוגע על פני הים. מחר יום חדש, ומי יודע?
בהשתנות הכוללת של התנאים האסטרטגיים מאז פרצה המלחמה לפני למעלה מחצי שנה, המהלך לכיבוש רפיח - שהיה נכון ולגמרי נחוץ - מחויב עתה בבחינה מחודשת. בכל דרך גם אם תוכרז הפסקת אש, הלחימה בחמאס תימשך, אבל בינתיים הוצבה מדינת ישראל למול מערכה בינלאומית, חסרת תקדים, על עתידה של מדינת היהודים בארץ ישראל. זו צריכה להיות בשעה זו, המערכה העיקרית!
מתוך מצוקת השאלה: לאן המלחמה הזו מובילה? המחלוקת אודות החזון הלאומי הישראלי, מקבלת בימים אלה תוכן מעשי. אחד מביטויי תוכן זה הוא הטלת הספק גם בדפוסי ההחלטה על מינוי קציני צה"ל הבכירים. כמו בכל מצוקה חברתית מעוררת מחלוקת, מומלץ להתמודד עמה ולא להתכחש לה.
המדינה בוודאי חייבת להגן על אזרחיה, ועל הטריטוריה שלה מפני אויבים, לשם כך עומדים לרשותה מערכות ביטחון. אבל כמו שהמדינה לא יכולה לדאוג שכל אדם יצחצח שיניים, וישמור על בריאותו, כך היא לא יכולה להחליף את חובת ההתארגנות למצבי חירום ולהגנה, של כל אזרח של כל בית, כל שכונה, כל יישוב. האזרחים עצמם, במיוחד ביישובי הספר חייבים להיות מאורגנים וחמושים. הבשורה הליברלית, בסיפור שהיא מספרת על זיקת מדינה לאזרחיה, פגעה באיזון ההכרחי הזה.
