במציאות שהתפתחה בלחימה בלבנון, יש בהחלט מקום לחשיבה מחודשת בצה״ל על בניית פורמציות קלות לתמרון נייד מהיר, ונכון ליזום יחידות של חי״ר קל, בהיקף של חטיבה או שתיים. אבל לשם כך, יש להתגבר על חוסר הגמישות המאפיין כל צבא ממוסד, המקובע במבנהו ובשיטות פעולתו.
מה גורם לאנשים לפתח דחף עז לאהוב את שונאיהם? שורשי התופעה הם נוצרים, והיא גורסת בין היתר, כי אימוץ אהבה וחמלה כלפי יריבים עשויה לשמש מגדלור של תקווה, ולסלול את הדרך לפיוס ולשלום. אני דווקא מעדיף לאמץ את קביעתו של ריקי טורס, חבר הקונגרס האמריקני (שחור והומו מוצהר): "לי יש חוק פשוט בחיים: לעולם אל תצעד עם מי שרוצים לרצוח אותך!".
אין גבול לטירלול הפרוגרסיבי. רק ב- 2017 התגייסו להט"בים במערב על מנת להילחם בדאעש, בשל אכזריותו המתועדת כלפי הומוסקסואלית בשטחים אותם כבש. אין גורם שנרדף בקהילות אסלאמיות יותר מהלהט"ב. אבל בסולם המקופחים הפרוגרסיבי, ניצבים הפלסטינים לפני הלהט"בים. לכן, ניצבת התנועה הלהט"בית בעולם, שכם אחד עם הפלסטינים.
על מנהיגי העולם החופשי, כל עוד הם חפשים להחליט, לפעול ללא שהיות בכל הכוח והעוצמה שבידיהם כדי להגן על העולם האנושי. עליהם לצאת מהבועות שאליהן נכנסו ולהבין כי "זכויות האדם" על מגילותיהן, אמנותיהן, הצהרותיהן ופסיקותיהן נועדו לשמש את אלה שמכבדים אותן. הן לא נועדו להיות נשק להשמדה עצמית. מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת "מראה", 19.9.2014. מסתבר, שהוא עדיין רלבנטי כאילו נכתב היום!
איך מיישבים את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר אחרי שקרסה הפנטזיה של עזה כסינגפור, ושהאויב העזתי הוא בדיוק כמונו? יוצרים פנטזיה חדשה, לפיה הפלסטינים בעזה שונים מאחיהם ביו"ש. בניגוד לצמאי הדם בדרום, הפלסטינים בגבולנו המזרחי הם "מתורבתים" הרבה יותר ו"ברי שיח".
דאעש הבין היטב את החיבור התודעתי, שמנסים שליטים במזרח התיכון לעשות, כשהם נשענים על הילת ההיסטוריה הקדומה, הפגאנית והמפוארת של מדינותיהם. על כן, בכל מקום שאליו הגיעו בכיבושיהם, דאג להשמיד נכסי תרבות וחפצים היסטוריים עתיקים - כמו גם אתרים של דמות אחרות - בטענה, שמדובר בעבודת אלילים...
אז הטליבאן השתנה, ורק דאעש מקלקל הכל? הצחקתם. כפל המשמעויות הזה מאפיין תמיד את יחסי המוסלמים עם ה'כופרים'. לא הטליבאן השתנה. רק המותג השתנה. מעתה, אמרו במקום הטליבאן, דאעש...
עכשיו זה הזמן, שבו חייבים האמריקאים להתגבר על הטעויות שעשה הממשל הקודם, בשנים 2012 ו- 2013. זוהי אולי ההזדמנות האחרונה להתחיל בבניית גורם מייצב, בדמותו של כוח כורדי-ערבי בצפון מזרח סוריה. האינטרסים של הצדדים חופפים, ומשא ומתן שינוהל בשקיפות שבו כל הקלפים ברורים ונמצאים על השולחן יכול להביא לנקודת הסיום הרצויה.
תחת המטרייה הלגיטימית של המלחמה האסטרטגית בדאע"ש בחרה ארה"ב ביעדים לטווח קצר. אם לא ישתנו המטרות הגאו-אסטרטגיות האמריקאיות, יוביל הדבר להפסד נוסף של השפעה' בכלל השטח המשרתrע בין בגדד לים התיכון. ההשלכות של תוצאה זו על המדינות השונות באזור עלולות להיות הרות אסון.
