למרות המהומה הכללית השוטפת את ישראל, אפשר להרים את הראש ולבחון את ה'מלאי', דהיינו, מה יש לכולנו, ולאן ה'יש' הזה הולך...

מדינת ישראל שקועה בפרדוקס ממאיר; יש בה פוטנציאל גבוה מאד ומשילות נמוכה מאד. הסיכוי לשנות זאת לא נראה כלל...

בשנים האחרונות צה"ל הטמיע, בתוכו ובציבור, את המושג מב"מ. דהיינו, המערכה שבין המלחמות. לא ברור מהן התובנות החדשות שהמושג הביא. מהי המלחמה או המערכה הזו?

אין בדעתי לשלול אמצעי הגנה הקיימים בישראל לירוט טילים מכל הסוגים ביניהם כאלה היכולים ליירט נושאי ראש גרעיני ואפשר ואלה עוד ישתכללו. אבל להפוך את האיום הגרעיני למסד של תפיסת הביטחון של ישראל ולאורו גם נעשות הכנות ופעולות מכל הסוגים – ספק אם יש בכך הגיון מעשי...

האם אנחנו מוכנים למלחמה הבאה? האם אנחנו מוכנים להתמודד עם מגיפה? האם אנחנו מוכנים להתמודד עם רעידת אדמה? האם אנו מוכנים להתמודד אחרי היום בו יתברר שאיראן מחזיקה בפצצה גרעינית? האם אנו מוכנים להתמודד עם הרשתות החברתיות שפרצו כל סדר חברתי מוסכם, ומאיימות על אמינות ערכים מקובלים?

נראה לי שצה"ל כארגון הגדול והממוסד ביותר במדינה ובחברה הישראלית נמצא במצוקה. הפרשנות שלי לעיסוק צה"ל בממלכתיות וסיווגה כערך היא סימן לכניסה למגננה. לא כלפי אויבים מבחוץ אלא כלפי המציאות הפנימית בישראל!

מלחמת ההתשה, 1967 עד אוגוסט-ספטמבר 1970, הייתה המלחמה הראשונה אשר בה צה"ל לא השיג תוצאות צבאיות ומדיניות ראויות. ממנה ועד היום, מדינת ישראל וצה"ל לא השיגו תוצאות חיוביות של ממש באף מלחמה. לכל היותר מניעת תבוסה, כפי שצה"ל הצליח למנוע במלחמת יום הכיפורים...

המחסומים המקשים על פתיחת החשיבה האנושית לשיקולי התבונה, בהתמודדות עם מציאות משתנה, לא הוסרו. מבחינה זו, מכחישי המציאות - הטוענים לזכות להיחשב כממשיכי מורשת מפלגות הפועלים - אינם שונים בעוצמת ההכחשה שלהם ממכחישי מציאות נפוצים בהיסטוריה היהודית של העת האחרונה, בהם מכחישי המציאות הרבנים החרדים, בהתנגדותם הנמשכת לציונות מראשית הופעתה...