יום העצמאות הוא הזדמנות לעסוק מעט גם במלחמת שחרור קודמת שהייתה לעם ישראל - גיבוש והתייצבות ממלכת ישראל במחצית השנייה של המאה האחת עשרה לפני הספירה. לקחי הקרב בין דוד וגוליית הם פרק חובה באסטרטגיה צבאית, כי בקרב הזה ניצח דווקא החזק מבין השניים, והניצחון היה, בעצם, צפוי!
במות שני בני אהרן בחנוכת המשכן, ישנה הכרעה ברורה וחדה, כי בעבודת האל אין מקום ליוזמות אישיות שלא על פי הפרוטוקול. למרות זאת, כעבור שנים, הכרעה זו מתהפכת ובעצם נמחקת לחלוטין, כאשר דוד המלך מראה כי יש מקום בעבודת האל לאקסטזה דתית על גבול הכאוס הדתי והמוסרי...
הרג גוליית ביד דוד נחשב לאחד מסיפורי המקרא הידועים ביותר. המיתוס שהוא מעצב בתוכו נשאר בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של כל הדתות. אולם לא ניתן להתעלם מהקושי שיש לסיפור, מקבילות ההופכות זיכרון היסטורי זה על פניו...
מאמר זה נכתב בהמשך לויכוח אודות משמעות מעשיו לכאורה, של תת אלוף אופק בוכריס. למרות הניסיונות הרבים לייחס לדוד עובדות מקלות ברומן שלו עם בת שבע, מדברי פשט הפסוקים; ומדברי חלק לא מבוטל מהפרשנים עולה, כי היה כאן חטא וכשל מוסרי ממדרגה ראשונה. לזכותו של דוד יאמר כי ברגע שהבין את חומרת מעשהו, הוא הודה על כך וחזר בתשובה, אולם חרף זאת קיבל עונש חמור למען יראו ויראו, כי גם מלך ישראל שנופל בחטאו נענש, ומעמדו לא מקנה לו חסינות כלשהי בגין מעשיו.
מנקודת מבט תבונית נאורה, נוטים לזלזל בתהליכי קבלת החלטות של אנשים מאמינים. מיחסים להם ביטחון פטאלי בהבטחה אלוהית, שכביכול חוסכת מהם את הכורח לשקול לעומק את צעדיהם, לנוכח תנאי המציאות. בתוך כך מצביעים על דפוס חשיבה אמוני, כפוטנציאל סיכון. התנהלות דוד מול שאול, מלמדת עד כמה דעה זו רחוקה מהיגיון הסיפור התנכי...