דומה שאין כבר צורך להוכיח את העובדה שבישראל מתבצעת אכיפה סלקטיבית. חלק ממנה נובעת מקונספציה, שאלימות פוליטית היא נחלתו של הימין בלבד, ודומה שהגיעה העת לשאלות קשות. כיוון שבכירים במערכות ביורוקרטיות 'משבטים' את עצמם, אין זה מופרך להניח, שצמרת הארגונים הביטחוניים הופכת לקן של מרי נגד הממשלה הנבחרת. ואם כך, האם ניתן לסמוך על מערכת אכיפת החוק, שתעשה את מלאכתה נאמנה בהגנה על ראש הממשלה?

הסיפור הפולני ולקחיו מעניין אותנו, לא רק בשל הכמות הנכבדה של יוצאי פולין המרכיבים את החברה הישראלית, אלא בעיקר כיוון שבמהלך שנת המחאה, סיפרו לנו שהימין הישראלי הופך אותנו לפולין - מדינה שהייתה דמוקרטיה ואיננה עוד כזו; שהימין הפשיסטי שינה את אופייה ואת מבנה מוסדותיה לבלי הכר, על מנת להבטיח שהוא יישאר בשלטון לעד. האמת מסתבר, מורכבת קצת יותר, אבל כבר לא מעוניינים לספר לנו עליה...

'שיטת התיק הפתוח' הוא מושג שנטבע על ידי שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, בספרו הארנק והחרב. עצם קיומה של חקירה או בדיקה נגד איש ציבור בחשד כלשהו, מונעת ממנו לכהן במשרות מסוימות, או 'שומרת אותו בתלם'... וכדאי שיזכור כל איש ציבור: אנחנו (המנגנון) יודעים לגונן היטב על אנשי שלומנו, כל עוד הם הולכים בתלם, ומתנהגים כמצופה מהם. אחרת...

הציבור שנתן קולו להקמת הממשלה החדשה, בראשות בנימין נתניהו, מצפה בימים אלה להרבה יותר מהחלפת ההנהגה. הוא משווע לבשורה חדשה ולדרך חדשה.  בדרגים המקצועיים לעומת זאת, כמו במערכות הביטחון - מתקיימת ציפייה גם אם אינה מוצהרת בגלוי - כי השרים החדשים ישכילו להמשיך בקווי המתאר העיקריים של המדיניות הקודמת.

את הפרק המרתק ביותר בסיפור הדיפ סטייט הישראלי עד כה, תרם לנו שר המשפטים אמיר אוחנה, שבמסיבת עיתונאים ב- 29 באוקטובר 2019 , קם על הגוף שעליו הוא ממונה עליו ( ונתן נאום שלא יישכח, מן הסתם עוד שנים הרבה. החולשה של דברי אוחנה היא בעיתוי ובהקשר. לולא מצבו המשפטי של בנימין נתניהו, ספק אם הדברים היו נאמרים. ועל כן, חצי עם ידחה אותם בלי לקרוא אותם אפילו; וחבל. כי הסיפור הזה איננו סיפור פוליטי. הוא סיפור על תאווה לכוח ומאבק לעוצמה של מערכת האכיפה...

קציני משטרה בדרגת ניצב הם בדרך כלל כאלה, שהשיטה היטיבה עימם; והם הצליחו לטפס למעלה בזכות קוד הנאמנות. לכן בדרך כלל, הם יישארו לעד נאמנים אליו; ונדיר יהיה למצוא כאלה שיהיו מוכנים לחשוף סודות מבפנים, בנושאים המביכים את המשטרה. הראיון עם ניצב בגמלאות יעקב בורובסקי, שונה!

'אכיפה בררנית' (Selective enforcement) משמעה שפקידי ממשל - כגון שוטרים, תובעים ופרקליטים, או רגולטורים - פועלים באופן שונה מול אנשים שונים ובמצבים פוליטיים שונים. הם מפעילים שיקול דעת סלקטיבי באכיפה, בהחלטה אם - או איך -להעניש אדם שהפר את החוק; באופן שהוא מפלה, אינו נאכף באופן שווה, כלפי אנשים בעלי נסיבות דומות; וגורם להתעללות משפטית בקרבנות התופעה; ולאיום על שלטון החוק...

כדי להבין עד כמה מטופשת ההשוואה - שעושים גד טאוב ודומיהם - בין ה'דיפ סטייט' האמריקאי ל'דיפ שטעטל' הישראלי, הנה סיפור קטן ודמיוני (בחלקו), ה'מתרגם' את המציאות הישראלית לזו האמריקנית...

המושג מדינת עומק (דיפ סטייט) הפך לכינוי גנאי, מאז נכנסו פרשת גל הירש וחקירות נתניהו לחיינו. הוא 'הצמיח כנפיים' במחאה נגד הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית' (תבחרו). אבל האמת היא, שמדובר במונח מוכר במדעי החברה ובתופעה שקיימת בכל מדינה דמוקרטית, שיש בה עובדי ציבור ונבחרי ציבור...