זהו חלקו השני של המאמר, שבו פרשתי את הפיוטים של הגדה של פסח בנוסח האשכנזי שאני אמון עליו. בזמנו היה רעיון שהייתי שותף לו, להוציא הגדה של פסח מסורתית וארץ ישראלית, שתכיל את כל המנהגים העיקריים של כלל העדות. רעיון זה לא צלח, בגלל ההתנגדות הרבה לשינוי, בבחינת מנהג ישראל דין הוא, או אין משנים מן המנהג. כך יש מקום למנהגים יפים אבל גם למנהגי שטות רבים שיש להעבירם מהעולם...
מקורה הראשוני של הגדה של פסח מצוי במשנה במסכת פסחים פרק עשירי. מאז ועד תקופת הגאונים, נוספו לה קטעים רבים שאין אנו מבינים תמיד את טיבם או מיקומם. לאחר כתיבת נוסח ההגדה בתקופת הגאונים ועד המצאת הדפוס, נוספו להגדה של פסח קטעים נוספים, בדרך כלל קטעים הקשורים במקום אמירתם. רוב הפיוטים המצויים בסופה של ההגדה, קיימים בדרך כלל רק בהגדה של פסח בנוסח אשכנז.
הלקח הכללי מהקטע "דיינו" בהגדה של פסח: בכל מצב יש גבול למה שמגיע לנו. בכל מצב מגיע לנו הרבה, אבל לא הכל. בכל מצב, חלק מגיע לי רק אם אני טורח במיוחד, רק אם אני ראוי לו במיוחד. הרבה מגיע לי כאדם, מגיע לי כאזרח, מגיע לי כתושב, לא משנה מי אני ומה אני. אבל מגיע לי יותר, רק במסגרת הסדר הוגן, שבו יש לי גם חובות ולא רק זכויות.
האם יוזמה היא מעשה קולקטיבי? לא. היא תמיד מעשה של יחידים שיוצרים נתיב שלתוכו באים עוד ועוד אנשים. לא בכדי מביא המדרש את סיפור נחשון בן עמינדב. היזמים הבודדים שקולטים בחושיהם את הכיוון הנכון, הם מורי הדרך שהמנהיגים שסוללים את הדרך לפני המחנה. על כן, נדרשת תמיד מנהיגות שתאפשר את פעילותם של יזמים כאלה באזורי סף הכאוס...
סיפור יציאת מצרים המובא לנו בפרשת וארא, ממחיש מושגים בסיסיים ב'תורת הכאוס', ומלמד אותנו כיצד השהיה במצב התודעתי הארגוני של סף הכאוס, מאפשרת למדינות ולארגונים הזדמנויות רבות שאינן קיימות במצב של סדר.
