בעולם אידאלי, הזמן הנכון לצאת לפעולה נרחבת בעזה היה מיד כשהתחילו ההפגנות על הגדר, כאשר השקט מיצה את עצמו ולפני ההגעה לשלב הקריטי של הפריסה האיראנית בסוריה. אבל בתחום הזה, אין אידאלי אצל דמוקרטיות (ולא רק אצלן)... הצורך שלהן בלגיטימציה פנימית, מחייב אותן להוכיח לתושביהן - מעבר לכל ספק - שיצאו למלחמה רק בלית ברירה...

דווקא בעידן הדרישה הגוברת לשקיפות מוחלטת, הפוטנציאל הטמון בשינוי הדינמי בין גלוי לנעלם, הופך להיות כורח חיוני להתנהלות אסטרטגית יעילה: אפשר למנף את הגילוי בשקיפות מלאה כביכול, על מנת להסתיר טוב יותר את מה שהמציאות מחייבת להמשיך ולהסתיר!

בתהליכי קבלת החלטות מוכרת התופעה שבה, החלטה רעה שיוצרת חשש עמוק אצל המחליט, גוררת אחריה סדרת החלטות רעות נוספות, בניסיון להקהות את עוקצה של ההחלטה הראשונה. התוצאה - המערכת כולה נגררת לכאוס. אמחיש זאת בדוגמה היסטורית קלאסית: רצף ההחלטות השגויות שחרץ את גורל אופנסיבת הקיץ הגרמנית ברוסיה ב- 1942; ובעצם, את גורל הרייך השלישי כולו...

המילים הללו נכתבות לפני החלטת בג"ץ בעניינו של בנימין נתניהו. אנשים רבים בארץ הם חיות פוליטיות. הם מצפים שבג"ץ (לא מקנא בשופטים...) יפסוק על פי העדפותיהם הפוליטיות. אבל האמת היא שהם צריכים לאחל לעצמם את ההיפך... למה?

אינני מבין - שח לי אחד מידידי האבלים על ניצחון נתניהו - ידיעה אחת על חשבון דולרים של אשת ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, הספיקה להעיף אותו ממשרתו; ואילו אצל בנימין נתניהו - פרשיה רודפת פרשיה: גם במישור הפלילי; גם במישור המשפחתי עם אשתו ובנו... והפרשיות הללו, לא רק שאינן אפילו סודקות את מעמדו, נראה לי שהוא יוצא מהן מחוזק. הכיצד?

ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת (The Paradoxical Logic of A Complex System) הוא אחד המאפיינים המרתקים של חיינו,  המתקיים בתחומים רבים ומגוונים. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שנכתבו באתר אודות התופעה הזו. קריאה נעימה! 

אנחנו כבר וותיקים מידי בעסק הזה - של שילוב פוליטיקה, תקשורת ומערכת אכיפה המכורה לכותרות - בשביל להתרגש מכותרות מפוצצות, בטח ערב בחירות. כדאי שנשים לב למה שדיברו עליו מעט מאוד או בכלל לא בתקשורת, שמעצרו של החשוד הבכיר בקבלת שוחד מיני לא הוארך, והוא שוחרר למעצר בית... יתרה מכך, ניסיון העבר בפרשיות משפטיות מפוצצות מלמד שרובן נגמרו בשקט יחסי, ממשפטו המתוקשר של השופט אליעזר מלחי ב- 1966 ועד פרשת השופטת גרסטל, רק בתחילת 2018...

'קיפוח יחסי' (Relative deprivation) - להבדיל מ'קיפוח אוביקטיבי' - הוא הרגשה סובייקטיבית (אישית) של אדם, שנוצרת מתוך התייחסות לקבוצת התייחסות מסוימת. מונח זה נטבע על ידי הסוציולוג סמואל א' סטופר, במלחמת העולם השנייה. משמעו, שאנחנו מעצבים את הרשמים שלנו, לא בצורה גלובלית, אלא בצורה מקומית. אנחנו לא מציבים את עצמנו בהקשר הרחב ביותר האפשרי, אלא משווים את עצמנו עם אנשים 'שנמצאים אתנו בסירה אחת'. תחושת הקיפוח שלנו היא יחסית... 

רבים מסתכלים ומשתאים על דרישות החרדים ההולכות וגוברות, ויוצאות משליטה, כשחברי הכנסת שלהם עומדים חסרי אונים מול הסחף הנוטל אותם עימם; מאיים להביא לקץ את הקדנציה הטובה ביותר למגזר הזה מאז ומעולם; ולהביא לתגובת נגד, שתעלה שוב לעמדות השפעה, כוחות אנטי דתיים. התופעה הזו - בלתי הגיונית ככל שתהיה - היא טבעית, וכנראה בלתי ניתנת לעצירה.

הפתעה ממשית - חיובית ככל שתהיה - עלולה לשבש את סדר החיים התקין של בני אדם, כמו גם של ארגונים. הם עוברים בבת אחת, משגרת חייהם הקודמת, לסף הכאוס, שם החיים מורכבים ודינאמיים יותר, והמציאות משתנה במהירות. ואם אינם משכילים לפתח את המיומנות הדרושה להישרדות במציאות זו - המשופעת בשלל סיכונים והזדמנויות הצצים, חדשות לפרקים - הם עלולים לקרוס...