האם אנו חיים כיום בדמוקרטיה? השאלה נראית, במבט ראשון, לא כל כך רחוקה מהוויכוחים המעוררים את החדשות הפוליטיות. עם זאת, במבט מעמיק יותר, היא משפיעה מאוד על האופן שבו מנוסחים ויכוחים אלה.

שחיתות שלטונית היא תוצר טבעי של תופעת העוצמה, ומאבק העוצמה, במערכות חברתיות וארגוניות. לא ניתן להכחיד אותה. היא תמיד תהיה איתנו. כמו הרפס על השפתיים, היא תתפרץ ותגדל לממדים שיהיה קשה לחיות איתם, באותם זמנים שבהם נחלשת ההגנה הטבעית של הגוף; ולהפך. תצטמק כאשר מנגנוני ההגנה של הגוף יהיו בשיא תפקודם. בתיאוריה, אמורה הדמוקרטיה לייצר עמידות כנגד השחיתות השלטונית. בניגוד לדיקטטורה, שבה שולטת קבוצה אחת על ההון, השלטון והתקשורת, הרי שהדמוקרטיה יוצרת לכאורה איזונים ביניהם. אבל, הגישה הזו נאיבית. בפועל, מתקיים מאבק עוצמה מתמיד בין בעלי העוצמה הללו, ההון, השלטון והתקשורת, ובעלי ההון מנצחים בו. שחיתות שלטונית היא התוצאה של השתלטות ההון על השלטון (הרשויות, המבצעת והמחוקקת) ועל התקשורת!

האם השחיתות המשטרתית 'קפצה מדרגה'? פרשת רונאל פישר מלמדת לפחות לכאורה, שהשירות אותו הגישו אנשי משטרה לבעלי ההון כלל, כפי הנראה, שלושה מרכיבים עיקריים, אמתיים, ו/ או בדויים לצורך סחיטת כספים: מתן מידע על החקירות; ביצוע סחבת וחבלות במהלכן; וסגירת תיקים. שני המרכיבים האחרונים אינם יכולים להתבצע ללא סיוע של קצינים בדרג בכיר יותר. אם יש בהם ממש, דומה שהגענו לשלב מתקדם יותר: של השת"פ בין דרגי הניהול - הבכיר והזוטר.