דומה שאיש בישראל עדיין לא הטמיע את גודל האירוע שעימו אנו מתמודדים. לא ההנהגה הפוליטית, לא הדרג הביטחוני וגם לא העם. מעולם לא נלחמנו נגד מעצמה, במלחמה שהיא טוותה לאט ובסבלנות לאורך שנים. במלחמה ארוכה, כל מערכת השיקולים הרגילה מתבטלת בפני סדר חדש וסדרי עדיפות חדשים. אבל אנחנו חיים עוד במלחמות הקודמות...

עיון מעמיק במכלול הסיבות להתארכות המלחמה, על צורתם והגיונם של האיומים המתפתחים נגד מדינת ישראל, חיוני לגיבוש תפיסת ביטחון ישראלית חדשה. במאמץ הזה, נדרשת - בין היתר - היפרדות מקונספציית הנסיגות, שעדין מוחזקת על ידי בכירים לשעבר במערכות הביטחון, כשהם ממשיכים לספר כי צה"ל בעליונותו המוחצת, יוכל תמיד לשוב אל דפוסי הניצחון ממלחמת ששת הימים.

20 שנה אחרי דבריו של חלוץ על הצורך להכריע, מכון דדו הצליח, לטעמי, לשתק ולשבש את החשיבה הצבאית בצה"ל, עד כדי עיוורון לתופעות שכל עין בלתי מזוינת רואה. הם עוד יזכו לפרס האייתולות לביטחון לאומי.

אלכסנדר הגדול כבר, אמר שאי אפשר לנצח מערכה בלי להסתכן; וזו מהות האופורטיוניזם. כשזה מגיע ללחימה, קברניטי מדינת ישראל - שלא מוכנים לעמוד בפני הביקורת הפוליטית על הפעלת הצבא - מבקשים מהציבור הישראלי להסתכן. הישועה לא תגיע מהדרג הצבאי, שגם הוא שכח כבר די מזמן, שעם הדרגות על הכתפיים שלו מגיעה גם אחריות לשלום הציבור הישראלי; ולא ההפך...

מצב הכרעה ניכר בכך, שנשבר כוח ההתנגדות של האויב; והוא איבד את יכולתו לפעול נגדנו ביעילות. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות ה'הכרעה', משמעותה והשלכותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!

לא פלא, שמאז הסתיימה מלחמת שלום הגליל בגירושם של יאסר ערפאת וחיילי אש"פ מלבנון. לא השיג צה"ל ולו הכרעה אחת בודדת, בשדות המלחמה. עובדה שתמול שלשום זכתה לאישור רשמי, כעולה מדרישתו של רא"ל אביב כוכבי מפקודיו, לדון כיצד להשיב לצה"ל את יכולת הניצחון וההכרעה...

שוב התלקחות בעוטף עזה ושוב מדברים על הכרעת חמאס בעימות הבא; ומתחייב מכך ניתוח קצר על המשמעויות הנובעות מכך... בניגוד להצהרות של ישראל, על שאיפתה להחלשת שלטון חמאס; 'צוק איתן' והמבצעים שקדמו לו, דווקא חיזקו את חמאס. עיקר הפגיעה הייתה באוכלוסיה האזרחית, וכשזו חלשה וענייה, קל יותר למשטר מדכא לשמור על השלטון. האיום האמתי הוא יכולתו של חמאס לשלם משכורות, מה שהביא לפרוץ 'צוק איתן'...

זהו מאמר שני בסדרת המאמרים, המצביעה על הגורמים העיקריים שהובילו לנקודת הזמן הנוכחית, שבה האסטרטגיה הצבאית של ישראל הפכה להיות "הפצץ וקווה לסיום"; באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, החלה בחינה של התפיסה השלטת בצה"ל. שתי תפיסות עמדו על הפרק: האחת - שימור האסטרטגיה הקיימת; והשניה: מעבר לאסטרטגית השמדה ע"י חימוש מונחה...

לאחרונה, התקיימה בצה"ל 'סדנת ניצחון', איני שותף לתהליך אבל חשבתי שראוי להתייחס לנושא בכובד ראש. המטרה היא להבהיר מדוע טרמינולוגיה של ניצחון והכרעה לא מתאימות למציאות האסטרטגית של ישראל. זה לא סותר את העובדה שלוחמים צריכים לחתור לבצע את משימתם ולנצח יריב ברמה הטקטית. הסוגיה היא החיבור של המעשה הצבאי למטרות הלאומיות...

עלינו להפנים, כי העימות איננו התנגשות בין צבאות בשדה הקרב; אלא, בעיקר, התנגשות הרצונות הלאומיים. רצון לאומי לא ניתן לבטל באבחת חרב. מכאן, שעלינו לנקוט באסטרטגיה, שההכרעה בה היא שבירת רצון הלחימה של החברה, ואיבוד יכולתה לפעול ביעילות. זאת, באמצעות מהפך תודעתי בחברה, המסתייע במהלכים צבאיים. לא הכוח הצבאי יכריע את העימות!