ספר הזוהר בפרשנותו למעשה המשכן, מתבסס בדבריו על ספרות חכמי האגדה, אך ראוי לציין את העובדה שגם הספרות הקדם זוהרית, כמו חוג המקובלים בגירונה, או ספר הבהיר, מלאה ועמוסה בסמלים אודות המשכן וכליו. הזוהר עצמו מדגיש את מעשה המשכן והקבלתו למעשה בראשית ולמבנה העולם, וכמובן יחס המשכן ובית המקדש לעולם הספירות האלוהי ולכוחות הרע – סטרא אחרא.
תחילת פרשת כִּי תִשָּׂא היא המשך ההוראות לקראת בניית המשכן, אך לאחר מכן התעוררה פרשיה חמורה של "עגל הזהב"; בעקבותיה, שבירת הלוחות ופיסול לוחות חדשים.
בפרשת תרומה מתחיל המקרא לתאר את תבנית המשכן ואת תהליך בנייתו. משכן זה, לא היה היחיד עד בניית מקדש שלמה. לאחר הכניסה לארץ כנען, היו מקומות שהוגדרו כמשכן, ובהם נעשו ריטואלים פולחניים ושלטוניים. המקדש הגדול והחשוב ביותר היה מקדש שלמה, שהוקם בירושלים, אך היסטורית הוא המאוחר מבין המשכנים שמוזכרים עד בנייתו.
הציווי על מעשה המשכן בפרשת ויקהל/פקודי, היה ציווי גורף פרט לתנאי אחד. מלאכת בניית המשכן לא נעשתה בשבת. בכך העמיד המקרא את הכלל כי מעשה או ציווי השייך לכולם, במקרה זה מצות שמירת השבת, עדיף על מקרה פרטי, עשיית המשכן בידי מומחים מעטים...
בניית המשכן מביאה לשיא את יחסי האל עם בני ישראל. תחילת היחסים הייתה בשליחותו של משה ואהרון אל פרעה, יציאת מצרים, מתן תורה בסיני ועתה, השראת שכינה קבועה בתוך העם. אין זה משנה כלל האם האל אכן שכן במשכן, כוונת הדברים ברורה. היחסים בינו לבין העם שודרגו לרמה של בסיס קבוע ולא על חיזיון נקודתי כפי שהיה במעמד הר סיני.
מעשה המשכן רחוק לכאורה שנות אור מהתפיסה של האדם המודרני. אולם למרות זאת, עקרונות של שיתוף מלא של נשים, שקיפות שלטונית ופירוש ראוי אודות השראת השכינה נלמדים דווקא מעשייתו. הנה כי כן, הרלוונטיות של מעשה המשכן קיבלה צורה ופרשנות חדשה המותאמת היטב לזמננו אנו.
ספר שמות נותן לנו את השיעור הראשון בניהול. הוא עוסק בהיווצרות הביורוקרטיה, כאשר יתרו מייעץ למשה לבנות מדרג ביורוקרטי על מנת להקטין את מוטת השליטה שעל כתפיו...
