בבסיס המאמץ לתקן הרשעות שווא עומדת אינטואיציה, לפיה מערכות אנושיות אינן חפות מטעויות. במהלך שנות התשעים של המאה ה-20, עם תחילתן של בדיקות DNA וההתפתחויות הטכנולוגיות של בדיקות אלו, נפתח חלון הזדמנויות לבחון מדעית אינטואיציה זו. בשנת 1992 הוקם "פרויקט החפות", שתחילתו בקליניקה בבית ספר למשפטים על שם קורדוזו, בהנחייתם של פרופ' בארי שק (Barry Scheck) ופרופ' פיטר נויפלד (Peter Neufe).
ההגנה על זכות הייצוג נתפסת כמשרתת "אינטרסים ציבוריים חשובים, כגון: שיפור יכולתם של גורמי האכיפה ובתי המשפט להגיע לחקר האמת, הוגנות ההליך, טוהר ההליך השיפוטי ומניעת (או לכל הפחות הפחתת) הסיכון לטעויות ולהרשעות שווא". הבעיה היא, שבעידוד הסנגוריה הציבורית, תופעת עסקאות הטיעון הולכת ומתפשטת. כיום שיעור הכרעות הדין המבוססות על הודאה שנמסרה בבתי משפט במשפטים פלילים הוא כ-95%, ולרוב מדובר בהודאה, הנמסרת במסגרת עסקת טיעון הנערכת בין הצדדים באישור בית המשפט. אף אם יתכן כי חלק מהנאשמים נהנים מכך, ללא משפט, דווקא הזכות לייצוג עלולה לגרום לנאשמים להודות בדברים שלא עשו ולפגוע בזכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Hans Splinter לאתר flickr] הסנגוריה הציבורית היא אחת הביורוקרטיות החדשות, הרעננות והמתפתחות במהירות בנוף המדכא, יחסית, של השירות הציבורי בישראל בעשור האחרון. השוו אותה, למשל, לאחותה הבכירה – הפרקליטות, המתנהלת בכבדות, כורעת תחת העומס ודוחה בחוסר אונים את האפשרות 'להגדיל טריטוריות' ולהכיל בתוכה את מערך התביעות המשטרתי ה'ממתין' לה מזה…
