ההתנגדות לרפורמה הצליחה לנתק את אנשי ההתיישבות מרוב העם, לא בגלל שיש להם משהו נגד ההתיישבות, אלא בגלל שנוצר במתכוון פחד מהחבורה הזאת, שמתעתדת "לשים עלינו דיקטטורה", לפגוע בזכויות הנשים ולהעבירן למושבי האוטובוס האחרונים, להתנכל ללהט"בים וכדומה. האיומים הללו מדברים אל רוב העם, ואנחנו זקוקים לעם במאבק העיקרי שלנו, על יהודה ושומרון.

אחרי שהאליטה הנוכחית, 'אליטת ההון' - המנווטת את ישראל מאז שנות ה- 90 של המאה הקודמת - הביעה אי אמון בעמה ויצאה להיאבק בו, הופכת הציונות הדתית לסוג של אליטה אלטרנטיבה, והיא בהחלט חפצה לכבוש את עמדות ההנהגה. אבל, האם היא בשלה לכך, מבנית ותודעתית? ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו בהקשר זה באתר 'ייצור ידע', אודות הציונות הדתית, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!

לפי שעה מה שהשיגה הציונות הדתית, במכלול הסמכויות הממשלתיות שהוענקו לה, עלול להסתכם בהבטחה גדולה שספק אם תתממש. בינתיים מתוך הישגי המו"מ העיקש, הדאגה להתפתחות ההתיישבות ביו"ש בנגב ובגליל - שלמרות הכל עודנה צבועה בגוון כלל לאומי - עלולה להצטייר בתודעת העם כלא יותר מאינטרס מגזרי של הציונות הדתית וזאת בוודאי סכנה גדולה לעתיד ההתיישבות.

פלגי הציונות הדתית התנהלו בעיוורון מלא למול השתנות הנסיבות. לאנשי הלכה במורשת האורתודוקסיה, יש נטייה קבועה להתעלמות מהשלכותיו של הקשר, על הדינמיקה של שיקול הדעת ההלכתי. כך קורה, שגם בשאלות החיים שמעבר לשולחן ערוך, לאנשים האלה אין רגישות להקשר: אם מה שעשה סבא, בהתנהלותו הדתית, ממשיך להיות אמת המידה לדרך החיים בהווה, אז למה שניתן דעתנו לשאלות של הקשר?

בתקופה שבה חתרו מנהיגי תנועות הפועלים אל אופק הגאולה, יכולה הייתה הציונות הדתית להתמסר לאינטרסים קיומיים מגזריים. היעלמותן של מפלגות הפועלים הותירה חלל אידאולוגי. בחלל הזה הוטל על הציונות הדתית תפקיד שמעבר לכוחה האלקטורלי: עליה לסמן עבור קהלים רחבים בציבור היהודי את אופק הכמיהות שמעבר למצוקות הכאן ועכשיו. לשם כך על הציונות הדתית להיחלץ מהפינה המגזרית בה נלכדה...

הציונות הדתית הימנית/המשיחית, צמחה על רקע תורתו של הרב קוק ועל ממשיכי דרכו ובראשם בנו הרב צבי יהודה. למרות שזרם זה היה קטן בגודלו, הרי שלאחר מלחמת ששת הימים הוא נסק והפך להיות זרם חזק ומרכזי בציונות הדתית לגווניה. הציונות הדתית שרצתה תמיד להיות חלק אורגני של התנועה הציונית הכללית, ושל החברה הישראלית, עשתה את החיבור הזה, דווקא בעטיה של מימוש תוכנית ההתנתקות...

נקודת המוצא של הציונות הדתית הייתה המקף, כנקודה מחברת בין קטבים שונים. היום, הכיפה הסרוגה הולכת ונהיית זהות בפני עצמה, שמשוחחת את עצמה לדעת בתוכה, אבל מאבדת את היכולת לייצר מרחב משותף לעיצוב החברה הישראלית: כשהיא משפיעה מתוך עמדות סמכות שבידה, היא עושה את זה בשפה הפנימית שלה, מתוך ההנחה שהתשובות בידה...