התחייבות ההנהגה המדינית הישראלית לסיוע ותמיכה בהגנת וקיום המיעוט הדרוזי בסוריה, מציבה את מדינת ישראל כשחקן אזורי מעורב אקטיבית במאמצי ההשפעה לעיצוב המגמות המתפתחות בסוריה. מדובר בצעד נועז, שמדינת ישראל נמנעה ממנו בעשרות השנים האחרונות. התפיסה הבדלנית של קיום מדינת ישראל כ״וילה בג׳ונגל״ בהימנעות מהתערבות במתרחש מעבר לגבולות , שללה ממדינת ישראל את מעמדה כמעצמה אזורית.
בין הגישה המסתגרת לגבולות הווילה, לבין הגישה המחייבת מעורבות אקטיבית במרחב שמעבר לגבולות, קיים פער תפיסתי עמוק בתפיסת המציאות. השאיפה להתכנסות לגבולות הווילה מבוססת במידה רבה על ההנחה שניתן לייצב את מצבה הביטחוני של מדינה ביצירת סטטוס קוו של גבולות. אבל, מעמדה האסטרטגי של מדינה נבחן בגישה זו לא רק במה שמדינה מצליחה לייצב בשטחה הריבוני, אלא גם בבריתות שהיא מקיימת עם ישויות במרחב, וביכולת למעורבות אקטיבית במרחביי ההשפעה המעצבים מגמות אזוריות.
הנוכחות הישראלית בבתוככי סוריה, ללא הצהרה רשמית על כוונותיה ארוכות הטווח, מהווה מהלך אסטרטגי רב-ממדי, המעיד על שינוי דרמטי בהבנה הישראלית של האזור ובאסטרטגיה שלה במרחב. לא עוד הסתגרות בתוך גבולותיה מאחורי חומות (מה שכונה, תפיסת ה'וילה בג'ונגל') אלא יוזמה התקפית והגנה אקטיבית על תושביה, תוך רצון לעצב את המציאות במרחב שמעבר לגבולותיה.
