לרוב עם ישראל באמת לא ברור כיצד קשורה התיישבות באביתר למענה לטרור. הבעיה היא שמה שהיה מובן מאליו להנהגת היישוב ולרוב הציבור היהודי בארץ בימים שלפני הקמת המדינה, חדל להיות מובן ומוסכם. ברמה הטקטית, מענה לטרור חייב להיות ממוקד במאמצי אבטחה וסיכול ישירים. אולם ברמה האסטרטגית המענה לטרור צריך להתמקד במאמץ לשלילת התכלית אותה מבקש הטרור להשיג.
ההכרעה הצבאית - שהגיעה לשיא תפארתה בשנות הארבעים במהלך מלחמת העולם השנייה, ואצלנו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת; וגם הוכיחה, לכאורה, את חשיבותה במלחמת המפרץ - הפכה להיות בעולם המלחמה של היום גם קשה יותר להשגה וגם פחות רלוונטית, בעוד ש"הכרעה אסטרטגית רבתי" ו"ניצחון" הפכו לבעלי משקל רב מבעבר...
השעה אינה כשרה לפתרונות של קבע מכל סוג שהוא, לכל הפחות בטווח הדורות הנראה לעין. בשני העשורים האחרונים, כל מי שגר באזור ההר נפגע ממצב הביניים שנוצר, וגם הזירה הבינ"ל לא נותרה אדישה למצב זה. בתים לא נבנו, או שנהרסו, מוסדות ותקציבים הוקפאו, כבישים לא נסללו. מה שלא שירת את צורך הביטחון המידי נדחק. אי אפשר עוד לעמוד במקום. במקום ובזמן הנכון אנו נמצא את הדרך לקדם את המציאות, מתוך מצב הקיפאון שנוצר.
