זהו סיפורם העגום של למעלה מ- 1200 ילדים יהודים, שיצאו מגטו ביאליסטוק שחוסל לגטו טרזין, על מנת להיות קלף מיקוח ביד הגרמנים. אלה האחרונים רצו לבצע עסקת חילופי שבויים גרמניים בילדים יהודיים, אולם התנאים שהציבו לכך לא היו יכולים להתקבל על ידי בעלות הברית. אשר על כן, ילדי ביאליסטוק הם עדות נוספת לציניות הרצחנית של הגרמנים, שעבורם יהודים בכלל ובעיקר ילדיהם נחשבו לאבק ואפר.
בדומה לגטו טרזין, ובנוסף לו, נועד המחנה המשפחתי באושוויץ לשמש הוכחה חיה לכאורה, להזמת הידיעות שהחלו להתפרסם, אודות השמדתם של היהודים במזרח. מיצג שווא זה נתמך בין השאר על ידי אותן גלויות שנשלחו מאושוויץ המאשרות כי המגורשים הינם בחיים...
בחודש אוקטובר 1943, הובאו לגטו טרזין 466 מיהודי דנמרק, שלא הצליחו להימלט לשוודיה. בעקבות הפניות החוזרות ונשנות מטעם אנשי הצלב האדום הדני, שביקשו לעמוד על תנאי המחיה של יהודי דנמרק שגורשו לטרזין, נתן היינריך הימלר במאי 1944, את האישור המיוחל לביקור ועדה של הצלב האדום הבין לאומי בטרזין...
פרדי הירש לא זכה לפרסום, והוא אינו מוזכר כלל בשיח על זיכרון השואה. האם היה זה בגלל נטייתו המינית, בהיותו הומוסקסואל מוצהר, או בגלל הדעה כי התאבד ולא הוביל את ההתקוממות כפי שציפו ממנו? על כך אין תשובה. מה שברור, שבקרב הילדים שניצלו בזכותו, פרדי הירש היה ונשאר דמות מיוחדת ונערצת...
מעונות הילדים שהוקמו בגטו טרזין, שהיו ייחודיים בטיבם, ניסו לנתק את יושביהם מן החוויה הקשה של הגטו, ולבנות לילדים עולם ראוי משלהם. בעולם זה, ניסו המדריכים לצקת תוכן של ערכי מוסר וצדק כפי שנהוג היה קודם המלחמה. הייתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, היות ובתי הילדים לא היו חממה סגורה, והשפעת המאורעות בגטו חלחלה כל הזמן פנימה...
