תקציר: בתרבותנו העכשווית, לנטילת אחריות יש משמעויות כבדות, מבחינה ציבורית ומשפטית. לכן, בחברה מערבית - הנשלטת ע"י פרדיגמת חשיבה שבה טעות היא פשע שלא יסולח; ולהודאה באחריות יש מחיר משפטי וכלכלי משמעותי - רק מעטים נשמעים לציווי הציבורי והמנהיגותי, ולוקחים אחריות...
האם השתנה משהו במזרח התיכון, מאז הציע שמעון פרס להפוך את ההתנחלויות ברצועת עזה ל'קלאב מד'? לא אצל אהוד ברק ויאיר לפיד, שמתעקשים לדבוק בדקלומים הישנים, כאילו לא השתלט חמאס על הרצועה לפני יותר מעשור וכאילו אין לקחים להסיק משנות עיראק ואפגניסטן...
תגידו, יש מזרחנים במשרד החוץ? מישהו שם מבין מהי פרדיגמת החשיבה המזרחית? מישהו אחראי שם לצבור ולעבד ניסיון מצטבר?
אני שמח לראות שבמדינת ישראל מפיקים לקחים, ומה שנוסה ולא עבד כבר פעמים רבות בעבר, יעבוד ברצועת עזה עם החמאס (אחרי שיפזרו אבקת קסמים)...
שר החוץ, יאיר לפיד, מעדיף להתעסק בנראות ולא בתוכן. היטלי ההשבחה - שאנשים נדרשו לשלם, בשביל לקבל חזרה את רכושם – הפכו מזמן את כל נושא החזרת הרכוש ללא ריאלי, הרבה לפני החוק הפולני הנוכחי. לפיד וויתר על ציר מדיני משמעותי וחשוב, כשהוא מתיישר שוב לצד האמריקאים, וממשיך את הפגיעה בעצמאות המדינית של מדינת ישראל, אל מול הכוחות הפרוגרסיביים באירופה.
ישראל ניצבת בימים אלה בצומת דרכים שתכריע את אופן התנהלותה כמדינה יהודית דמוקרטית בעידן המודרני, בשנות ה- 70 להיווסדה. לפנינו הזדמנות לחולל שינוי הכרחי בשיטת הממשל הארכאית; שאולי התאימה פעם לתחילת המאה; אך עם הזמן, היא הידרדרה לכדי ניוון מבאס...
עם קבלת ההודעה על הפטירה, צייץ לפיד בטוויטר את ההספד הבא: "מאיר שמגר, לוחם פלמ"ח (ההדגשה שלי, פ"י), לוחם צדק, חתן פרס ישראל. נקיים את צוואתו לסובלנות, חופש הפרט וכבוד לשלטון החוק"... הוא חצי צודק: בשנת 1943 אכן התגייס שמגר לפלמ"ח, ושירת בפלוגה ד'. אבל, שנה לאחר מכן, בשנת 1944, כבר הצטרף לאצ"ל, השתתף בפעולותיו, נלכד והוגלה עם יתר גולי אצ"ל ולח"י למחנות המעצר באפריקה...
בנימין נתניהו - לאורך השנים ובעיקר בתחילת הדרך - השתמש בשיטה, שאני קורא לה "מגע אישי". בעידן המחשבים והאינטרנט, ניתן לחשוב, בטעות, שניתן לעשות הכל בשלט רחוק ובלי לפגוש אנשים. אבל האמת היא שאין תחליף למגע אישי בשטח, איפה שאנשים נמצאים...
במגמת ההתכנסות למרכז המפה הפוליטית, כמו בבשורת בני גנץ ל"איחוי שסעים", חבוי פוטנציאל איום על קבוצות המבקשות משמעות מעבר לנורמליות הממוקדת במצוקות הכאן ועכשיו. בסדר יום נורמלי שכזה, לא נותר מקום לדרכו המנהיגותית של בן גוריון שגם לאחר קום המדינה חזר והדגיש: "למדינת ישראל ייעוד מיוחד"!.
החשש מאבטלה טכנולוגית רחבת-היקף התחיל כבר ב- 1930, ומאז 'התפרצו' מדי פעם חששות דומים, שהתבדו שוב ושוב. העובדה שאף אחד לא מתווכח עליה היא שעד עתה, בראייה כוללת של הדברים, טכנולוגיה יצרה יותר מקומות עבודה מכפי שהעלימה. אז למה עדיין מפחדים מאבטלה טכנולוגית?
