"... בְּבֹא הַיּוֹם בֶּעָתִיד; וְנֶכְדֵּנוּ לִבְנוֹ אָז יַגִּיד: גִּבּוֹרִים הָיוּ, אַךְ מַעֲשֵׂיהֶם נִשְׁכְּחוּ, יְבַכּוּ אָז כֻּלָם אֶת הַחֵטְא שֶׁחָטָאנוּ - אֶת הוֹד עֲבָרֵנוּ מִילָדֵינוּ שָׁמַטְנוּ..." דוד א' פרנקל: חטא שחטאנו.
מה לעשות והשכול הוא ספציפי. ביום הזכרון כולנו זוכרים את אלו שנתנו חייהם על רקע וכתוצאה של הסכסוך ושל הסכסוך בלבד. מנקודת מבט אישית, אין הרבה הבדל אם היקיר שלנו הלך לעולמו בגיל 90 מסיבות טבעיות, או בגיל 19 בשל תאונת דרכים. אבל מנקודת מבט ציבורית, מה לעשות וההבדל קיים וידוע, וכל נסיון להכחיש או לטשטש אותו, מעיד על המכחיש ועל המטשטש ולא על העניין עצמו.
יום העצמאות הוא יום חגה של המדינה. ככזה, הוחלט על ידי רבני הציונות הדתית לצקת בו סממנים של קדושה. מועצת הרבנות הראשית, פסקה שיש לומר בו את תפילת ההלל, למרות שהרבנות הראשית התחמקה ברוב שנותיה מלנסח החלטות מפורשות בשאלת עיצוב דמותו הרוחנית של יום העצמאות...
תת אלוף אמציה חן (פצי) פרסם באתר זה מאמר תחת הכותרת: "הגיעה העת לשינוי מתכונת יום העצמאות!". הוא מציע בו להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות. הוא כותב על הקושי הגובר של בני דורו להתנתק נפשית מזיכרון חבריהם שנפלו, כדי לחוש ולהשתלב בשמחת העצמאות. אני מתנגד להצעה...
When the Torah portion of Sh’mini was timed a l o n g time ago in Babylon to fall soon after Passover no one could anticipate that many centuries later it would fall in very close proximity to the State of Israel’s day of commemorating the Holocaust (Yom Ha-Shoah) on 27 Nissan...
הגיע הזמן להצטרף לקריאתם המתמשכת של ההורים השכולים, להאריך לשלשה ימים את חג העצמאות. תחילתו ביום זיכרון לנופלים, המשכו ביום שכולו "חשבון נפש לאומי" (שימוקד במורשת ובלקחים), וסיומו, בהנפת הדגל ובחגיגות העצמאות. חובה.
העובדה - שבשעה הגורלית שלא הייתה כמוה בחיי עם ישראל, מאז כישלון מרד בר כוכבא, עמדה לנו הנהגה בעלת שיעור קומה, בולט בכל קנה מידה היסטורי - אינה מובנת מאליה. התלכדות אקראית כזו בין שעה גורלית לבין מנהיגות הראויה לגודל השעה, היא תזמון מיוחד במינו. מה שחשוב לא פחות הוא העובדה, שאל הרגע הגורלי - למאבק הקמתה של מדינה מתוך סערת המלחמה - בן גוריון הגיע במוכנות אישית מבוססת היטב, לאחר עשרות שנות הנהגה.
