האיסור בדיבר שלישי הוא על שימוש פסול בשמו של האל. סקירה ממצה של הפרשנות המסורתית עליו תחויר עד מהרה; שהרי, המטרה ברורה: להשלות את בר השיח ולהלעיטו בכזבים. או, מתן שבועה זדונית (תוך שימוש בשם האל) על פריט דמוי זהב שאינו אלא עשוי מזהב טהור...
הגם שאין במסורת ישראל ברכה מיוחדת על נפילת אויב מושבע, אין היא מוצאת דופי באלה השמחים מיוזמתם לאידו של אויב העם ואינה אוסרת זאת על כן. אפשר והסיומת של שירת דבורה - הלא היא ההפטרה לפרשת השבוע - נראית אפילו נורמטיבית משהו: "כן יאבדו כל-אויביך ה' " (שופטים ה', ל''א)...
החלטה הרת גורל ואמיצה לקחה עליה יוכבד כששמה את תינוקה בן שלשת הירחים בתיבה... במעשה אוהב ואלטרואיסטי זה, נכונה הייתה יוכבד להקריב למעשה את אמהותה ואת זהותו העברית של בנה כשמטרתה היחידה היא הצלתו; "ובחרת בחיים"...
נאום ההגנה היעיל והמרגש את אמות הסיפים של יהודה אל מול ה"תובע" רם המעלה, מגלה עד כמה הפנים יהודה לקחים ממערכת יחסיו הבעייתית והמורכבת עם תמר; הייתה זו תמר ממנה למד, אל נכון, את החכמה שלא להתעמת ישירות עם ערכאה גבוהה ממך...
בדיוק בנקודת השיא הראשונה של סאגת יוסף ואחיו, במקום בו יוסף נמכר לפוטיפר המצרי, המתח הסיפורי נקטע באחת והקורא מוצא את עצמו בסיפור שונה לחלוטין, זה של יהודה ותמר. למראית עין סיפור חדש זה - המסתיים בלידתם של התאומים פרץ וזרח - מנותק בעליל מהמאורעות המסופרים בין אלה שקדמו לו או אלה שיבואו בעקבותיו. מה פשר הדבר ומדוע משתלב סיפור משני זה דווקא במקום בו הוא משובץ בפרשת השבוע "וישב"?
המסורת היהודית חוששת יותר מאמיתות המתובלות והטובלות בשקרים, ופחות משקרים גלויים בעלמא שכן הראשונות מסוכנות בהרבה, דהיינו, חצי אמת גרוע מן השקר השלם. חז"ל (פסחים קיג, ב) אף גרסו שישנם שלושה סוגים של אנשים החוטאים בענייני דיבור שהקב"ה שונאם, והראשון שבהם, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב...
השאלה מי אוכל ראשון, הבעלים או החיה, נראית, אפוא, פשוטה וברורה לכל בר בי רב; הבעלים חייבים להאכיל את חיותיהם ראשונה! אף על פי כן נראה שהתורה אינה עקבית בקביעה שכזו. צא וראה שכשהאל מורה לנח לאחסן מזון בתיבה, בטרם יפרוץ המבול, הוא מצווה את נח: "ואתה קח-לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה ל ך ולהם לאכלה."
