מטרת המאמר להציג את הבעיה המעגלית של העומס בבתי המשפט. הגישה המעגלית לפתרון בעיות מכונה 'מעגלית' כיוון שזו בעיה שחוזרת שוב ושוב, מעין תקלה חוזרת ונשנית. זהו דפוס התנהגות מחזורי לא רצוי, המופיע בארגון, ומתגלה כאוסף של סימפטומים. הבעיה מורכבת מאוסף מחוללים סמויים, ה'מייצבים' את המצוקה ומקנים לה חוסן, המקשה על פירוקה...
ההגנה על זכות הייצוג נתפסת כמשרתת "אינטרסים ציבוריים חשובים, כגון: שיפור יכולתם של גורמי האכיפה ובתי המשפט להגיע לחקר האמת, הוגנות ההליך, טוהר ההליך השיפוטי ומניעת (או לכל הפחות הפחתת) הסיכון לטעויות ולהרשעות שווא". הבעיה היא, שבעידוד הסנגוריה הציבורית, תופעת עסקאות הטיעון הולכת ומתפשטת. כיום שיעור הכרעות הדין המבוססות על הודאה שנמסרה בבתי משפט במשפטים פלילים הוא כ-95%, ולרוב מדובר בהודאה, הנמסרת במסגרת עסקת טיעון הנערכת בין הצדדים באישור בית המשפט. אף אם יתכן כי חלק מהנאשמים נהנים מכך, ללא משפט, דווקא הזכות לייצוג עלולה לגרום לנאשמים להודות בדברים שלא עשו ולפגוע בזכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית.
עסקאות הטיעון מטעות אותנו להאמין שהן חוסכות במשאבים, מוכיחות את האשמה, מפחיתות בעונש ומצמצמות את פערי הענישה. ככל הנראה תפיסות שגויות אלו הובילו את הרב יובל שרלו, לטעון במאמר דעה ב- YNET מיום ה- 7 בפברואר 2017, שלעיתים ניתן להצדיק עסקאות טיעון. עסקאות הטיעון לעולם אינן מוצדקות!
