במבט להווה ולעתיד, מתווה רבין כפי שהוצג באוקטובר 1995, עם התוויית מרחב שטחי C ומפעל ההתיישבות הפרוס בו, כחיוני לביטחון מדינת ישראל, הפך למעשה למתווה המכונן, הלכה למעשה, את האסטרטגיה של ממשלות נתניהו בזירה הפלסטינית.
תקציר: בתרבותנו העכשווית, לנטילת אחריות יש משמעויות כבדות, מבחינה ציבורית ומשפטית. לכן, בחברה מערבית - הנשלטת ע"י פרדיגמת חשיבה שבה טעות היא פשע שלא יסולח; ולהודאה באחריות יש מחיר משפטי וכלכלי משמעותי - רק מעטים נשמעים לציווי הציבורי והמנהיגותי, ולוקחים אחריות...
אחרי השנים שעברו מאז 'בשורת השלום' שהובאה מנורבגיה, ראוי להתבונן מחדש בהנחות היסוד שלה, ועוד אחרות שעליהן מושתת "פתרון שתי המדינות". אלה קרסו מזמן. לנוכח הקריסה, מדינת ישראל מחויבת לכינון מחודש של אבני הדרך בניווט דרכה האסטרטגית בכל הקשור לעתיד מדינת ישראל ביו"ש ובבקעת הירדן.
נראה כי בינתיים, שר הביטחון גנץ מקדם בשטח צעדים 'מתחת לרדאר' - במגמת חזון שתי המדינות. בתהליך זוחל דונם פה ודונם שם, בעידוד הממשל האמריקאי, הולכת ונבנית המדינה הפלסטינית במרחבים החורגים מעבר למה שכבר נתון בידיה בשטחי AB.
דרישותיו של אבו מאזן מעוגנות בהיגיון המאה הקודמת כאילו הזמן עמד מלכת. גם אם ניתן להיענות לחלק מהדרישות, במכלול הרחב שלהן הן מייצגות פרדיגמה מהמאה הקודמת. מי שמכיר את המגמות המתהוות יודע עד כמה פרדיגמה זו מנותקת מהתנאים במציאות...
כרגיל, מעט לפני יום השנה לרצח רבין צצות טענות בדבר "מורשת רבין". חלקן הן ביטויים עלובים של בערות וחלקן הן ביטויים מרושעים של רצון ימני לאומני להמשיך ולרדוף אותו, גם לאחר שנרצח, כדי לפגוע בו ובעקרונותיו. זה הזמן להבהיר את מה שראוי לקרוא לו "מורשת רבין"...
עפ"י המציאות הקשה של ימינו, יצחק רבין נרצח ביום 4.11.1995 בשעה 21:42. בשעה זו, התאריך העברי היה י"ב בחשוון התשנ"ו. החיבור שמבקשים בציונות הדתית לעשות בין שני המקרים, באותו יום, הוא נואל ואף שקרי, משום שמדובר בשני תאריכים שונים בלוח העברי ומעבר לכך, במשמעויות ובתכנים שונים לחלוטין...
יצחק רבין נשם רעות לוחמים והכיר את אלה שנפלו לידו בקרב ואלה שנפלו עת שלחם למלחמות בעת שהיה מפקד בכיר. הוא הכיר את כוחה של אותה רעות וחיים גורי כתב אותה בשיר. זו לדעתי הסיבה שהמפקדים הבכירים ביותר, אלה שראו מלחמות וקרבות ונופלים ונפצעים ושורדים, הם אלה שמוקירים את הרעות ומחפשים את הדרך לשלום...
אכן, התנאים שהתפתחו ברצועת הביטחון בהנהגת הרמטכ"לים ברק וליפקין ובמדיניות שהתווה ראש הממשלה יצחק רבין, הפכו את המשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון למלחמה ללא תוחלת. אולם למרות הכורח שנוצר, שתי שאלות דורשות מענה: האחת, למה בשלבי ההתחלה, כשאפשר היה לעצור את ההתדרדרות, העניין הוזנח? והשנייה, למה כשכבר נוצר הכורח בקטיעה, הפעולה בוצעה ברשלנות?
