תקציר - המניפולציה של סלמיאן, מיועדת לאותם ישראלים, המזדהים עם הטלת האשמה והאחריות על ישראל לבדה (תרבות האשמה המערבית...); ודוחקים בממשלת ישראל לאמץ את דרישות הפלסטינים. זוהי טעות גדולה; כי בכך, הם מזינים את התקווה, שדרכה של סלימאן למדינה פלסטינית אחת "מהנהר ועד לים" תתממש.
הוכח שוב ושוב, ובכל מלחמות ישראל, כי רק כיבוש של שטח נרחב של האויב באזור הסמוך לגבול; ולעיתים, גם מעבר לו, יגרום בסופו של תהליך, למו"מ בחסות האו"מ והמעצמות ולהשגת הפסקת אש לתקופה מסוימת של מספר שנים; זאת, בתמורה לנסיגת כוחות צה"ל לקו הגבול הבינלאומי. אז איך כובשים שטח מאוכלס?
עם ישראל אף פעם לא ידע להתנהג ככובש במובן המלא של המושג. אם ניקח לצורך השוואה את כיבושי ג'ינגיס חאן המונגולי, הרי ישראל רחוקה מכך שנות אור. גם כיבוש הארץ בהנהגת יהושע לא תמיד עמד במבחן הציווי האלוהי, שדרש כיבוש מלא חסר רחמים; אי הזדהות עם תרבות העמים המקומיים; ובמקרה של עמלק, אף נדרשו העברים לבצע רצח עם טוטלי; וגם פה ניכשלנו ונענשנו קשות...
אנשי שוברים שתיקה מעלים, בו זמנית, שני דגלים: גם דגל המאבק בהמשך הכיבוש; וגם דגל המאבק לשימור תקינות אורח פעולתו של צה"ל. לגמרי לגיטימי!
אולם, בשעה שמזמינים פעיל שוברים שתיקה למפגש עם חיילי צה"ל, מותר וראוי לברר עם איזה דגל מבקשים ממנו להופיע... ברור כי הדגל האחד לגמרי פוליטי ושנוי במחלוקת, ואילו הדגל השני - כבעל אופי מקצועי ואתי - ראוי למקום של כבוד בכל תדריך לקראת פעילות ובכל תחקיר לאחריה. באשר לדגל השני, כולנו עם שוברים שתיקה.
מחיר היעדרן של מטרות אסטרטגיות במבצע 'צוק איתן'
