הבלתי יאומן קרה ונחיתותה האסטרטגית של ישראל מתגלה לעיני כל. היא - הגורם המורתע היום - מחפשת בנרות כלי, שיאפשר לה ליצור הרתעה הדדית. זאת, כדי לעצור, בעזרת תשלום כופר, את המלחמה הגדולה המתגלגלת לפתחנו.
כמו בעזה, הסימן המעיד החזק ביותר - שישראל גולשת למלחמה בצפון - הוא להג ה"מומחים" שאין לחיזבאללה וללבנון אינטרס במלחמה. האמת היא שמעולם לא היו התנאים בשלים למלחמה בצפון כמו עתה.
ישראל נותנת נכסים ימיים - שטחים שאמורים להפוך אותה למעצמה אנרגטית - אפילו לא תמורת הסכם נייר של שלום (יש כבר הסכם שלום מנייר עם לבנון. זוכרים?); וזאת, תמורת הסרת האיום של חיזבאללה לתקוף... מי שחושב שבכך קנינו שקט לזמן ארוך עם לבנון, חי בלה לה לנד. את מי שפחד ושילם פעם אחת באיומי הטילים, יסחטו עוד, ועוד ועוד!
צעירה לבנונית, שוחרת שלום, נידונה על ידי בית דין צבאי בלבנון לשלוש שנות מאסר עקב התכתבות עם כתב עיתונות ישראלי. נוסף למאסר נגזרו עליה "עבודות פרך". נותרה ללבנון דרך ארוכה כדי להשתוות למדינת ישראל; ועל כך גאוותנו...
הנרי קיסינג'ר אמר פעם, שלישראל אין מדיניות חוץ. רק מדיניות פנים. הוא לא דייק. לישראל גם אין מדיניות פנים. היא מיטלטלת בין האינטרסים הפרטניים של השחקנים בזירה; והתוצאה מתקבלת, כמעט תמיד, מהסיבות הלא נכונות...
לבנון בצרות בצרורות, זה היה צפוי כי המדינה הזו הפסיקה להתקיים כבר לפני שנים. זה בוודאות גם יהיה גורלה של כל מדינה שתמסור את השליטה בה לכוהני הדת האיראניים...
ישראל לא מקיימת הערכת מצב אסטרטגית, נמנעת ככל האפשר מדיון על חלופות ומשתדלת לדחות ככל הניתן החלטות; שעלול להיות להן מחיר מיידי (אותו עדיף לא לשלם, גם אם המחיר העתידי יכול להיות גדול יותר). השיח הביטחוני מעוצב רק ע"י גורמים מטעם; ומוצג לציבור בשיטת "כל חלופה אחרת מלבד הנוכחית היא נוראה". הציבור בתמורה מהנהן...
אכן, התנאים שהתפתחו ברצועת הביטחון בהנהגת הרמטכ"לים ברק וליפקין ובמדיניות שהתווה ראש הממשלה יצחק רבין, הפכו את המשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון למלחמה ללא תוחלת. אולם למרות הכורח שנוצר, שתי שאלות דורשות מענה: האחת, למה בשלבי ההתחלה, כשאפשר היה לעצור את ההתדרדרות, העניין הוזנח? והשנייה, למה כשכבר נוצר הכורח בקטיעה, הפעולה בוצעה ברשלנות?
