המדריך שלי בצופי החורש בת"א, בוקי נאה (לימים, כתב המשטרה האייקוני) נהג לבקש מאיתנו לעשות כל יום מעשה טוב אחד, לתעד אותו ולספר על מכלול הפעילויות הטובות הללו במפגשנו השבועי. כדאי מאוד למשטרה לאמץ את הרעיון הזה...
מה היה קורה, אילו היו השוטרים הפועלים במגזר הערבי נושאים על דש חולצתם או על שרוולם סרט שחור לאות הזדהות? מה היה קורה אם היו מודבקות על הניידות באותו יום כרזות הזדהות?
בימים אלה אנו עדים לכך שהקרדיט הציבורי למשטרה נמוג והולך. את מקום הכבוד וההערכה לשוטרים שחווינו בתחילת ימי הקורונה ממלאים סרטונים ברשתות החברתיות, המתארים מרדף אבסורדי אחרי גולשים בים; איזוק ושימוש בכוח נגד אמא שטיילה יחד עם בנה בים; מרדף אחר רץ בודד בפארק ריק; וכדומה. התשואות - שלהן זכתה המשטרה בתחילת ימי הקורונה - מפנות את מקומן לביקורת, שמגיעה עתה מאוכלוסיית הרוב, על מדיניות האכיפה שלה...
היום בבוקר התקשר אלי חבר, יהודי המשרת כקצין במשטרה הצרפתית: "ברוכים הבאים לאירופה", אמר לי. עכשיו גם המשטרה שלכם מבינה מה זה לתפקד בתנאים של חוסר לגיטימציה... חכו זו רק ההתחלה...
