בפרשת וירא, ממשיך המספר המקראי את הסיפור על לוט, ואת העובדה, שהוא בן אדם חסר ישע, התלוי דרך קבע בעזרה מבחוץ, ולולא עזרתו של אברהם הוא היה כלה מהעולם. כך היה במלחמת המלכים וגם במהפכת סדום ועמורה. במקרה הראשון אברהם משחרר את לוט מהשבי, ובמקרה השני, האל לא הופך את סדום עד שלוט מגיע למקום מבטחים...

לא החזרה לטראומה תביא לריפוי אלא ההיאחזות בחיים. אין זה אומר שנדחיק, אלא שנחפש קודם את הכוחות. הבנות בניגוד להורים, נתפסות כבעלות התושייה, גם אם המעשה נחשב ללא מקובל. אין כאן המלצה למעשה, אלא למניע. הן פועלות בהווה מתוך חשיבה על העתיד; ומה אם לא הריון מהווה המשך החיים?

מלחמת אברהם במלכים הייתה פריצת דרך בעולם המלחמה, לא פחות מפריצת דרכו של אברהם בעולם האמונה. אברהם פעל באירוע זה בגילום ההבנה שמלחמה מעצם טיבה ובהגדרתה היא אירוע פתוח: החזק לא בהכרח מנצח, והחלש לא בהכרח מפסיד. הכל פתוח למסירות, להעזה, לתחבולה, למזל ולישועת האל. כנאמר בקהלת: "לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה"...