המונח "ביביסט" הפך בשנים האחרונות לאחד המונחים השנויים במחלוקת בשיח הפוליטי הישראלי. הוא משמש לתיאור תומכיו הנאמנים של בנימין נתניהו, אך גם כנשק רטורי המשמש את מתנגדיו להכפשתם. מאמר זה מבקש לנתח את התופעה מהיבט סוציולוגי: מיהם ה"ביביסטים"? מהן התכונות המשותפות להם? האם מדובר בקבוצה חברתית מובחנת, בתנועה פוליטית, או אולי במיתוס שנוצר כחלק מהמאבק הפוליטי בישראל?

מה שמשותף לשתי הישויות הפוליטיות – מפלגת העבודה הוותיקה והקורסת; ומפלגת הליכוד העכשווית והמשגשגת – היא העובדה כי שתיהן מתייצבות כישויות פוליטיות עם תפיסת הפעלה דומה; שבה, הפרגמטיות שלה היא שם המשחק.

האם נתניהו הוא "גאון פוליטי", שמצליח בעורמתו לתמרן את כולם לטובת שרידותו האישית? דומה שההסכם הקואליציוני עם אביגדור ליברמן לא היה מתוכנן, אלא התהווה מתוך הנסיבות. בערבו של יום, לא היה יצחק הרצוג מסוגל "לספק את הסחורה" באילוצים הקיימים, ונתניהו נאלץ "לבלוע את הצפרדע", להכניס למיטתו את זה שמשתוקק לרשת אותו, וגם לספק לו את הכלי האפקטיבי ביותר לעשות כן: את משרד הביטחון. בנוסף, "זכה" נתניהו בפרס נוסף - שניים במחיר אחד, אם תרצו - הוא בנה במו ידיו את היריב העתידי המסוכן ביותר במחנהו שלו: את משה יעלון...