לב הבעיה היא הסכסוך שלנו עם הפלסטינים, אלו היושבים על כל שטחי ארץ ישראל, בתוך המדינה ומחוצה לה. לטעמי אין הבדל כל כך גדול, הוא בעיקר סמנטי; אבל, והכי חשוב, כל פתרון חייב להבין שהערבים הם עם אחד. אין פתרון של הפלסטינים 'שלנו', שיכול להיות נפרד מהפתרון של ערביי יהודה ושומרון. במאמר, אבחן את ה'פתרונות' המככבים ע"פ הקריטריון שלי, שהוא – האם אני מאחל לילדי ולנכדי לגדול ולחיות כאן עם הפתרון הנידון. בסוף אכתוב גם מה אני חושב על ה'פתרון' הראוי, ולמה.
לא רק בגלל מפעל ההתנחלות קשה לחלק את המרחב הארץ ישראלי. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו-פיזיים: האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים והחברתיים; וגם בממדיו הביטחוניים של רעיון חלוקת המרחב. בהקשר זה יש לומר, שפירוז המדינה הפלסטינית הוא בגדר פנטזיה. לכן, אם בכל דרך נכון לנו מאבק, נותר לבחור את המאבק העדיף לנו. בבחירה בין המאבק שייגזר עלינו מתוך הקמת מדינה פלסטינית בשיבה לגבולות 67, לבין המאבק על זהות מדינת היהודים בין הים לירדן, על כלל תושביה, קיימות בהתרחשויות החדשות, סיבות רבות להעדיף דווקא את המאבק השני.
מה גורם לשיתוק היצירתיות הישראלית בנוגע למאמץ לסיים את הסכסוך? אם הגאוגרפיה מעצבת את היחסים בין עמים, היא בהכרח גם מעצבת את יחסי ישראל עם הפלסטינים. השטח שבין הים לירדן הוא יחידה גאוגרפית אחת, וככזו, יכול להיות בו רק שלטון דומיננטי אחד. המציאות הזו יוצרת מצב שבו כל פתרון אפשרי כפוף למאבק מתמיד בין העמים להגדלת העוצמה מחד גיסא, ולמנוע עוצמה מהצד השני מאידך גיסא. בשל סיבות גאוגרפיות-דמוגרפיות, הסכסוך הזה פשוט איננו בר פתרון בתנאים הנוכחיים: אין בו אופציות מלהיבות; פתרונות יהיו זמניים בלבד וייווצרו רק כצורך מאילוצים; והוא יוכרע עם הזמן, על פי ההתהוות בשטח וחלוקת העוצמה בין העמים...
פרויקט המדינה האחת צובר תאוצה... התסריט פשוט: הרשות קורסת - לפני הסתלקות אבו מאזן או אחריו - חמאס מרים ראש, ירדן פורצת בזעקות שבר, "הצילו", ואז ישראל מקבלת לגיטימציה בינלאומית למהלך של סיפוח יהודה ושומרון תוך מתן זכויות אזרח מלאות לכל הפלסטינים שבגבולותיה, החפצים בכך.
מה יהיה גודל האוכלוסייה הערבית - בפתרון של מדינה אחת בין הים לירדן - שלא יסכן את אופייה של המדינה היהודית? המבחן לדעתי הוא אם יהיה רוב בציבור ובכנסת, שלא יהיה מוכן לתמוך בחוק השבות או יבקש לבטלו. זה קו אדום שהייתי אומר, עד כאן ולא יותר!
ההתנפלות ההמונית על הנשיא ריבלין מלמדת עד כמה השיח הפוליטי בישראל רדוד, שטחי ומזכיר קטטה בין אוהדי שתי קבוצות כדור רגל. מהר מאוד התפלג הוויכוח על פי גושי ההצבעה הרגילים, כשהנשיא נתפס משום מה כיקיר השמאל, וכאובייקט ניגוח ברמות שונות מצד הימין. גם ראש הממשלה הואשם (כנראה בצדק) כרווה נחת מהמבוכה שאליה נקלע הנשיא.
לפני קצת יותר משני עשורים – החל מ- 1993 – ביצעה ממשלת שמאל בראשות מפלגת העבודה את הימור המדיניות הגדול ביותר שביצעה ממשלה בישראל מאז מלחמת העצמאות: את הסכמי אוסלו; לפני קצת יותר מעשור – בקיץ 2005 – ביצעה ממשלת ימין, בראשות הליכוד, את הימור המדיניות הגדול השני: את ההתנתקות מרצועת עזה. שלושה דברים משותפים לשתי התכניות הללו:…
