דיונים ומחקרי ההערכה השונים לגבי תכניות הטיפול בשב"ס, מצביעים על אפקטיביות חלקית. קשה לטפל ולשקם אסירים, וכלל לא ברור שניתן לעשות עבודה טיפולית שיקומית במכורים בתוך כותלי הכלא. תכניות השיקום דורשות משאבים טיפוליים רבים, אולם הן אפקטיביות יותר מתכניות ההשכלה. תוצאות המחקרים מעמידות בספק את האקסיומה - שכל כך רווחת בקרב אנשי שב"ס, פרקליטות, ועדות השחרורים ובתי המשפט - לפיה מי שלא עבר טיפול בכלא הוא בהכרח מסוכן יותר (מועד לעבריינות חוזרת) ממי שכן עבר טיפול כזה.

התמכרות למאסר, לסגנון חיים עברייני ולסוג עבירה מסוים מוצגת בספר כהסבר לחזרה למאסר, ואילו חברת האסירים כתת תרבות של עבריינים מכורים. בספר מתוארים החיים במאסר והדרישות החברתיות מהאסיר, כמו גם דרכי ההסתגלות למאסר, בהתייחס לתכונות האישיות של הכלוא, אשר עוצבו לפני המאסר, גו גם דרכי ההתמודדות עם 'כאבי המאסר'. ההתמכרות נתפסת כגורם המונח בבסיס ההתנהגות העבריינית ובבסיס החזרה למאסר. לכל אלה השלכות על ההתמודדות עם העבריינות ועם המועדות...

במאמרים קודמים כבר חזרתי על הטענה, שמערכת אכיפת החוק אפקטיבית בעיקר כנגד 95% מהאוכלוסייה, שהם החלק הנורמטיבי בחברה, ומצליחה לייצר מולם הרתעה אפקטיבית. נשאלה השאלה איזה כלים קיימים בידי המערכת מול קבוצת האוכלוסייה הלא נורמטיבית? חוק שלוש המכשלות או חוק שלוש ההכשלות או חוק שלוש הפסילות – Three Strikes Law הוא אחד הכלים הללו...