הדרך הישראלית אל הניצחון, תלויה בהבנת שני הממדים של רעיון ה'אל מוקוואמה': חובת המאבק מחד גיסא; והחובה להכיר במגבלות המציאות מאידך גיסא. החזון החמאסי ימשיך כנראה להתקיים. אבל ביכולתנו להביא את המאמינים הג'יהדיים, להכרת חולשתם, בסיכוי להפסקה זמנית של מאבקם, בחובתם לציווי ה"סאבר".
לידיעת האליטות, הפוליטית והביטחונית, שלנו - שלא מדברות או קוראות או כותבות ערבית, ושחושבות אמריקנית - אתם לא בכיוון: לא ההרס, לא הסבל, לא ההשפלה ולא האיום להרוג מנהיגים ירתיע אותם. רק אבדן הטריטוריה. אבל מסתבר שלא למדתם שום לקח, ואין לכם גם שכל להצטער.
התופעה הזו - שבה מנהיגי הפלסטינים אומרים למערב דבר אחד בעברית ובאנגלית, ודבר שונה לחלוטין בערבית - נגזרה מהמושג: 'תַּקִייַה': יכולתו של מוסלמי לשטות ב'כופרים' באמצעות העמדת פנים. בתחילה, השתמשו בה השיעים כהגנה בפני הסונים. התגברות המאבק המוסלמי, במערב בכלל ובישראל בפרט, נתן לה נופך חדש ומבטיח כחלק מ'רעיון ההתנגדות' (המוּקאוומה).
