כשדנים אנשי המחאה בכינוי 'בבונים', שהעניק השמאל למזרחיים בישראל, נותנים בדר"כ כדוגמה את ח"כ דוד אמסלם, רק שאמסלם הוא איש חריף ופיקח, ורחוק מאוד מהדימוי שהדביקו לו. כמו מזרחיים אחרים - נטולי רגשי נחיתות ו/או רצון ל'השתכנז' - זו דרכו לייצר מיצג פוליטי מתריס ומלא בוז כלפי האליטות, שאינם מכבדים את עצמם ואינם ראויים לכבוד. רק שהאחרונים אינם מבינים שהבדיחה על חשבונם...
אם פרשות - כמו: גירוש התימנים מכנרת, עצירת העליה מצפון אפריקה והימנעות הקיבוצים מקליטת העולים הללו - היו אבני הדרך הראשונות בשנאה ארוכת השנים בין המזרחים ה'בבונים' לאליטה המייסדת וליורשתה, אליטת ההון, הרי מהומות ואדי סאליב ב- 1959 היו הפעם הראשונה שבה הקבוצה הזו התריסה בחזרה. המאמר מוקדש למהומות, לתגובת הממסד אליהם ולהשלכותיו.
אחת התופעות המרתקות בשמאל הישראלי, היא הבוז ל'בבונים' - אחיו יוצאי עדות המזרח, והאוטו-אנטישמיות שהוא חש כלפי אחיו החרדים, מול ההתבטלות וההתחשבות שהוא נוהג בערבים ה'ילידים'. ההיגיון הזה הוא לחם חוקו של השמאל בכל העולם המערבי, וממוצה בתיאוריה רומנטית - ונאיבית מאוד - הקרויה: 'רעיון הפרא האציל'. (Noble savage), שאיננו מאפשר לתופעות - כמו הרג להט"בים והתעללות בנשים - לשנות ולו במעט את הערצתו לערבים.
