מלחמה במזרח התיכון - בוודאי המלחמה הנוכחית - היא תופעה הישרדותית מתמשכת, ודרך המאבק שהיא תובעת מאיתנו מקרבת אותנו הרבה יותר לקיום באוריינטציה מזרחית-אסלמית, מאשר באוריינטציה נוצרית.
מיכה גודמן עשה מלאכה טובה מאוד וחשובה לשיח הפרגמטי הישראלי, שכיום אינו השיח העיקרי. השיח העיקרי הוא שיח שבטי, פוליטי, ציני ומניפולטיבי, בו דווקא הקצוות האידאולוגיים זוכים לעיקר תשומת הלב...
החברה הישראלית לפלגיה, חייבת בחשבון נפש ובתהליך תשובה. מנקודת מבט יהודית כולם חייבים בתשובה, גם הצדיקים, כל אחד על פי דרכו. לא באתי להצביע על הטעון תיקון, אלא להציע מבט רענן ופשוט, על יסודה הפלאי של האפשרות לתשובה. המושג "חזרה בתשובה, כמו מושגים רבים אחרים בשיח הרווח, נלכד עם השנים, בדימוי צר ואף שגוי...
עבורי פיסת אדמה ועצי זית חשובים פי כמה מזכות בחירה בבחירות. חבריי הערבים - ויש רבים כאלה - מזהים בסנסור עמוק, שעוד לא לגמרי עמדתי על טיבו, שאני כמוהם ״איבן אל באלד״. עולם ומלואו טמון בזה; בין היתר, ההבנה שהכל באמת משתנה מידי יום, ומצב היסוד הקיומי בחיי האדם הוא המאבק...
ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', וקשורים בשיח על ספרו המרתק ומעורר המחלוקת של ד"ר מיכה גודמן, מלכוד 67, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה נעימה!
מאז כתב את הספר: 'מלכוד 67', מזהה ד"ר מיכה גודמן את תכלית עבודתו כממוקדת במאמץ "לנסח את האידאולוגיה הבלתי מדוברת של המרכז הפוליטי". בגיליון מרץ 2019 של כתב העת 'ליברל', הוא הציג שמונה צעדים לצמצום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשל השתנות המצב הפוליטי והמדיני, ראוי לחזור ולדון בהם...
"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה - בהן סיכם גודמן את מאמרו - אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה בשומרון ובבקעת הירדן!
העמדות של הישראלים בשאלות, הנוגעות לאיכות הסביבה או לגובה הריבית בבנקים הן, על פי רוב, עמדות המאכלסות את התודעה שלהם. אך, העמדה הנוגעת לגבול המזרחי של מדינת ישראל, היא חלק ממי שהם. כאן טמון פרדוקס: דווקא בנושא שהוא החשוב ביותר לישראלים, הם מסוגלים להקשיב לגביו פחות. השיח הפוליטי הישראלי על הסכסוך הוא זירה של הצהרה על זהויות, המובילה להתחפרות אידאולוגית ולקיבעונות מחשבתיים
גודמן מתעלם מהאפשרות, שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח - מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.
